Font Size

SCREEN

Cpanel

המוזיאון הנודד ביצירתו של האמן עבד עאבדי

עבד עאבדי: 50 שנות יצירה

ד"ר אמיר עאבדי, 2010

בשנת 1962 הציג אבי את התערוכה הראשונה שלו בתל אביב, שנערכה ביוזמת פעילי שמאל כמו גילה בלס ובעלה שמעון, המשורר עסאם אל-עבאסי ואחרים. האירוע יצר הד תרבותי רב מאחר שהאמן עבד עאבדי גם התקבל לאגודת הציירים והפסלים בחיפה. הוא היה בן עשרים והאמן הצעיר ביותר והערבי הראשון שנמנה עם חברי האגודה. ראובן רובין, נחום גוטמן ויהושע גרוסברד היו בין האמנים הנודעים שביקרו בתערוכה, וגרוסברד שיחק תפקיד מרכזי בעידוד אבי לצאת ללימודים בחו"ל.

 

המשורר מחמוד דרוויש פרסם ראיון שערך עם אבי בעיתון "אל-אתיחאד" בו חשף את חזונו ורצונו של האמן הצעיר להעשיר את סביבתו התרבותית במציאות אמנותית כפי שהוא ראה אותה.

למחמוד דרוויש, סמיח אל-קאסם, אמיל תומא, איברהים מאליק, חנא אבו חנא ולעסאם אל-עבאסי היתה השפעה רבה על חייו האמנותיים של אבי לפני שנסע ולאחר שובו בשנת 1971.

 

עבד עאבדי: 50 שנות יצירה

ד"ר אמיר עאבדי, 2010

בשנת 1962 הציג אבי את התערוכה הראשונה שלו בתל אביב, שנערכה ביוזמת פעילי שמאל כמו גילה בלס ובעלה שמעון, המשורר עסאם אל-עבאסי ואחרים. האירוע יצר הד תרבותי רב מאחר שהאמן עבד עאבדי גם התקבל לאגודת הציירים והפסלים בחיפה. הוא היה בן עשרים והאמן הצעיר ביותר והערבי הראשון שנמנה עם חברי האגודה. ראובן רובין, נחום גוטמן ויהושע גרוסברד היו בין האמנים הנודעים שביקרו בתערוכה, וגרוסברד שיחק תפקיד מרכזי בעידוד אבי לצאת ללימודים בחו"ל.

 

המשורר מחמוד דרוויש פרסם ראיון שערך עם אבי בעיתון "אל-אתיחאד" בו חשף את חזונו ורצונו של האמן הצעיר להעשיר את סביבתו התרבותית במציאות אמנותית כפי שהוא ראה אותה.

למחמוד דרוויש, סמיח אל-קאסם, אמיל תומא, איברהים מאליק, חנא אבו חנא ולעסאם אל-עבאסי היתה השפעה רבה על חייו האמנותיים של אבי לפני שנסע ולאחר שובו בשנת 1971.

 

לימודים אקדמיים בגרמניה

 

  1. לימודים אקדמיים בגרמניה

התקופה בה למד בעיר דרזדן, גרמניה, היוותה את אחד השלבים החשובים ביותר בחייו של אבי מאחר שהיה זה המפגש הראשון שלו עם תרבות חדשה. דרזדן מאופיינת הן על ידי התרבות העשירה שלה והן על ידי ההיסטוריה הטרגית שלה, שניכרים בבניינים ההרוסים, בארמונות של המלך אוגוסטוס השני "החזק", נסיך אלקטור של סקסוניה ופולין, המוזיאונים והכנסיות שנחרבו בהפצצה של בנות הברית בפברואר 1945.

מראות אלו הזכירו לאבי את ה"נכבה" ואת הגליית משפחתו מחיפה למחנות פליטים במדינות שכנות. אולם, המצב התרבותי והחברתי בהיסטוריה של גרמניה לפני מלחמת העולם הראשונה, והמצב הפוליטי שהובילה רפובליקת ויימאר, עוני, משבר כלכלי והתעוררות תנועות אמנותיות דוגמת קבוצת "הגשר" (Die Brücke) וקבוצת "הפרש הכחול" (Der Blaue Reiter) שצמחו בדרזדן, כל אלו תרמו רבות להעשרת חזונו של האמן הצעיר, כמו גם ההדפסים בשחור-לבן של קתה קולוויץ העוסקים באמהות ועוני, ועבודותיהם של אלברכט דירר וגרונוואלד מהמאה השש-עשרה.

במהלך לימודיו בדרזדן, עבד עאבדי הצעיר היה להוט להתוודע לכל הבטי אמנויות הפיסול, לרבות האומנויות הארכיטקטוניות הנאו-קלסיות ושל הבארוק.

בנוסף לקשריו הטובים של הסטודנט עם מרציו, קשר תרבותי מיוחד חיבר את עאבדי אל לאה גרונדיג מאחר ששניהם תמכו בעמים המתנגדים לאימפריאליזם, לתוקפנות ישראלית על אדמות ערביות, ולכיבוש העם הפלסטיני שממשיך עד היום.

יש לציין בנוסף את הקשר המיוחד שלו עם מרציו, ובמיוחד עם המנחה האקדמי שלו, פרופ' גרהרד בונדזין, אשר יחד עם קבוצה של סטודנטים נוספים, בחר בעבד עאבדי להשתתף בהקמת ציור קיר ענק בהיכל התרבות (Kulturpalast) שהוקם בשנת 1968 במרכז דרזדן, ציור קיר שעדיין נותר סמל תרבותי של אזור זה בגרמניה המאוחדת.

ההישג שבהקמת יצירה זו יחד עם קבוצת אמנים, כמו גם הפרס שהעניקה המדינה, תרם לגיבוש החזון העתידי של עבד עאבדי של יצירה לטובת הכלל, באמצעותה יכולה אמנות ויזואלית לתרום ליצירת אקלים אמנותי אשר נותן ביטוי לתקוותיה של החברה להתפתחות ולרווחה. בהמשך גיבש את העיצוב הסופי לקבלת התואר השני שלו שכלל הקמת האנדרטה הראשונה בשם "סולידריות", כאשר חלקה נבנה בקמפוס של המכון האקדמי בעיר ארפורט. עבודה זו הוגשה בליווי עבודת המחקר שלו בשם "אנדרטות ויחסן למרחבים ארכיטקטונים וחברתיים".

בסדרת איורים של עבד עאבדי בשם "הפליטים", המודפסים בשחור-לבן ואשר מהווים חלק מהעבודות שיצר לקראת סיום לימודיו, הדמויות המשחקות את תפקידיהן הדרמטיים בנוף הפלסטיני נראות כאילו הן מוצבות במרחב של עולם אחר, שנלקח אולי מתוך הדרמה הגרמנית בין השנים 1905-1923 כאשר גרמניה ניצבה בפני משבר כלכלי ומלחמת העולם הראשונה, אשר הובילו לעלייתה של רפובליקת ויימאר. ראוי לציין כי ויימאר היתה גם מקום הולדתם של הפילוסופים גתה ושילר.

בתקופה שעסק האמן הצעיר באמנות ההדפס, כשהוא מונע על ידי עקרונות הקשורים במקרה של בני עמו – בתקופה שהיו פליטים פלסטינים ומלחמת ששת הימים – ובעוד הוא משתמש באמנותו ככלי ציבורי לפרסום היצירות על מנת שיגיעו לקהל הרחב, היו אלה ה"פרוטוקולים" של תנועות האמנות הגרמניות, ובמיוחד התנועות האקספרסיוניסטיות, אשר יזמו גישה זו, מאחר שעל אמנות להיות אימפולסיבית ובעלת יכולת לגייס אנשים.

שבע השנים ששהה עבד עאבדי באזור זה של גרמניה תרמו רבות לאפשרות שלו לרכוש ידע ומיומנות בתחומים של טכניקות אמנות ההדפס, הדפס אבן ותחריטים על גלופות נחושת ועץ, כמו גם אמנות ההדפס ברשת. בנוסף, עאבדי למד היבטים של פיסול ומאוחר יותר התמחה באמנות ציורי קיר. התמחויות אלו גם תרמו לפתיחת עולמות שהיו סגורים ובלתי מוכרים לו לפני שהחל את לימודיו.

לעקרונות אלו של אסכולות האמנות מן העבר היתה השפעה ברורה על יצירתו של עבד עבאדי בתקופת לימודיו בדרזדן. הדבר ניכר באוסף עבודות שהודפסו על גלופות עץ, תחת הכותרת "פליטים ממלחמת ששת הימים לכאורה", סדרה של שש עבודות בהן הוא מציג את המוטיב הפלסטיני המתאר את ההרס וההגליה של העם הפלסטיני כתוצאה מתוקפנות ישראלית, מוטיב טרגי שקיים עד היום.

 

חזרה למולדת

 

  1. חזרה למולדת

עם שובו לחיפה בשנת 1971, החל אבי לעבוד כמעצב גרפי בעיתונים "אל-אתיחאד" ו"אל-ג'דיד", וכמורה במרכזי תרבות במטרה להעלות את המודעות האמנותית בקרב הציבור ולפתח את תחום האמנות לקראת פתיחת מוזיאון וגלריות עבור החברה הערבית בגליל, באזור "המשולש" ובערים עם אוכלוסיה מעורבת.

בהגנתו על עבודת המחקר שלו לקבלת דיפלומה, המקבילה לתואר שני, הסביר הסטודנט לאמנות את שלבי העבודה, כמו גם את החזון שלו לעתיד, אותו הוא מתכוון לממש עם שובו למולדתו, והגדרת היעד ליצירה שלו לטובת הכלל. בתשובה לשאלה של אחד הפרופסורים הבוחנים, הוא ציין כי "למיעוט הפלסטיני בישראל אין מוזיאון או מקום מתאים לאצור את המורשת התרבותית והעממית שלנו, תוצאה של מדיניות של התעלמות מכוונת מהמיעוט הפלסטיני אשר נותר במולדתו. בנוסף, קבוצות יוצרים כמו אמנים ויזואליים, מוסיקאים ושחקנים, סובלות מהיעדר ציבור תומך ומעודד. על כן עבודתי תעסוק באמנות ציורי הקיר, אמנות ההדפס וכרזות, ותשאף לשנות את הגישה היצירתית בתחום הציבורי על מנת ליצור קאדר של יוצרים צעירים, כמו גם צרכנים של אמנות."

בהקדמה שכתב לפרק על מצבה הנחשל של האמנות הפלסטינית בגליל, כתב האמן כמאל בולאטה בהרצאה שנשא במסגרת ועידה של הקהילות הערביות בארצות הברית בשנת 1975 ואשר פורסמה במספר עיתונים וירחונים ערבים, ביניהם "אל-ג'דיד" שיוצא לאור בחיפה, ואשר תורגם על ידי השחקנית המנוחה בושרה כרמאן: "מה שמושך את תשומת הלב בהופעת אמנות פלסטינית של המיעוט הפלסטיני בישראל הוא המאמץ והשאיפה של קבוצה קטנה של אמנים צעירים ללמוד אמנות ברמה האקדמית, ואלו הם: אברהים אברהים מכפר ריינה בגליל, עבד יונס מכפר ערערה ב"משולש", חליל ריאן מטמרה, ועבד עאבדי אשר חזר מגרמניה לפני כמה שנים. האחרון תרם באופן מיוחד להפעלתם ולגיוסם של דרכים אמנותיות ושל קאדר אמנים צעירים אשר התחילו את הקריירה שלהם בציורי קיר בנצרת ובכפר יאסיף, שם יזם והוביל עבד עאבדי את קורס האמנות הראשון, קורס אשר פעיל בתחומי היצירה והציבור."

ראוי לציין כי קורס זה היווה את הגרעין לקורס שבין בוגריו נמנים אמנים ידועי שם כמו איברהים נובאני, איליה בעיני, כמאל מלחם, סאמר מיעארי ואחרים.

הוא גם שימש קטליזטור להקמתו בשנת 1994 של איגוד האמנים הראשון בכפר יאסיף, "אבדאע".

 

אנדרטת יום האדמה

 

2.1 אנדרטת יום האדמה

בעקבות אירועי "יום האדמה" בשנת 1976, שהביאו למותם של שישה תושבי הגליל ו"המשלוש", פנתה הועדה העממית להגנה על האדמה לאבי בבקשה שיבנה את האנדרטה הפלסטינית הראשונה בסח'נין, אשר הוקמה בשנת 1977.

כאמור, זוהי האנדרטה הראשונה בקנה מידה גדול שנבנתה בהווי הפלסטיני, בעיר סח'נין, על ידי עבד עאבדי יחד עם עמיתו, האמן הישראלי גרשון קניספל. האנדרטה הוקמה לזכר ששת קדושי יום האדמה שנהרגו בהגנה על האדמה, הכבוד והשוויון כתוצאה מהפקעת אדמות בידי ישראל בין הכפרים דיר חנא, עראבה וסח'נין, וכתוצאה מפוליטיקה של דיכוי שרירותי על ידי ממשלות ישראליות רצופות נגד הפלסטינים שנותרו במולדתם.

מצבת הזכרון, שהוקמה בבית הקברות המוסלמי לאור סירובה ואיומיה של רשות התכנון והבינוי האזורית שאם תוקם בתוך הארכיטקטורה השטוחה של הכפר, היא תיהרס. הלוט הוסר מעליה ב-30 במרס 1977, יום השנה השני למרחץ הדמים, בנוכחות אלפי תושבים ערבים כמו גם יהודים פרוגרסיביים.

לבניית אנדרטה היסטורית זו גויס קאדר של בנאים אשר בנו את בסיסה מבטון מזוין ואז סייעו בהרכבת הדמויות העשויות אלומיניום יצוק, שמספרות את סיפור האנדרטה על ידי הצגת דמויות האמהות ששכלו את בניהן הקדושים שהגנו על האדמה ועל אלו שנותרו בה.

האנדרטה בנויה בצורה של סרקופג, קבר שיש מלבני עליו נחרטו במוטיבים של פנים ועיטורים ואשר מאפיינים אמנות קבורה יוונית ורומית.

ביום השנה השלישי ליום האדמה, הוציאו לאור עבד עאבדי ועמיתו גרשון קניספל את אלבום יום האדמה תחת הכותרת "סיפורה של האנדרטה", לו תרמו גם המשורר סמיח אל-קאסם והסופר יהושע סובול. האלבום כולל תמונות מצולמות ואת העיצובים אשר קיבלו את השראתם מהמציאות של הפלסטינים, ומאבקם של אנשים בכלל למען חברה טובה יותר. האלבום יצא לאור בשנת 1978 במהדורה ממוספרת וחתומה על ידי האמנים.

באלבום יום האדמה ציין עבד עאבדי: "עבודתנו המשותפת, של עמיתי גרשון קניספל ושלי, הינה הגשמתו של הרעיון של שיתוף פעולה יוצר בין שני העמים, כדי למנוע חזרה על הטרגדיה, וכדי שמאמצינו יורישו לעתיד אנדרטאות שלום ודו-קיום בארץ זו."

 

איקרוס בחיפה

 

2.2 איקרוס בחיפה

בתקופה בה עבד אבי בעיתון "אל-אתיחאד", משפחתנו הקטנה התגוררה יחד עם סבי וסבתי בביתם, והדבר השפיע באופן משמעותי על יצירותיו של אבי בשנות השמונים של המאה הקודמת.

אחד מציוריו המעניינים למעשה צויר על הקנבס פעמיים: ביצירה המקורית צייר אבי את אחי עטילה כילד הלכוד בין הבניינים והרחובות הצרים של ואדי ניסנאס, מוקף בתים. הרעיון של הציור והתוצאה לא סיפקו את האמן, הוא כיסה אותו בצבע ג'סו לבן והחליף אותו בציור של הילד שעף לקראת האור, מתרומם מעל לבתים ונוסק מעלה על מנת לפרוץ את המצור.

הנושא של איקרוס מהמיתולוגיה היוונית מופיע בכמה מיצירותיו של עבד עאבדי. באחת הוא נראה נטול כנפיים כשהוא עף מעל הגגות של השכונות החיפאיות, מותח את טווח העפיפון שנושא אותו ואת החבל הכסוף שלו אל המרחקים מעבר לנמל ומגיע עד לראס אל-נקורה, הנקודה ממנה שב אבי עם אמו, אחיו ואחיותיו למקום הולדתם לאחר שחיו במחנות פליטים בלבנון ובדמשק במשך שלוש שנים. שובם הסתייע במה שמכונה "איחוד משפחות מסיבות הומניטריות".

ביצירות אחרות מסדרת הילד המעופף, איקרוס הופך לילד יפה-תואר שעף מעל העולם עם העפיפון שלו, בדיוק כפי שהוא מופיע באיוריו של ליאונרדו דה וינצ'י. ציור זה בוצע באמצעות אמנות הדפס רשת והופץ בשלושים עותקים, ואחד מהם הוענק למשורר הפלסטיני אחמד דחבור, יליד חיפה, אף הוא פליט. בתמורה, כתב דחבור שיר שהקדיש לאבי בעת שביקר אותו בחיפה בשנת 1997.

 

חיפה, המולדת הראשונה

 

2.3 חיפה, המולדת הראשונה

סבי וחיפה של 1948

סבי, קאסם, הלך לעולמו בשנת 1992 בגיל 94. בשנת 1993 נפטר דודי דיב בגיל 54 לאחר מחלה קשה, ובשנת 1996 סבתי ח'יריה הלכה אף היא לעולמה. לאירועים אלו היתה השפעה משמעותית על יצירותיו של אבי באותן שנים.

הייתי עד להפצרותיו הנשנות בסבי קאסם שיישב עבורו בסטודיו כדי שיוכל לצייר את פניו בציור בשם "טיהור אתני של התושבים הערבים ב-22 באפריל 1948". תחילה עמד סבי בסירובו, אך לבסוף נעתר. כך נוצר הציור שמתעד את המנוסה מחיפה בשנת 1948 דרך הנמל אל "עולם לא נודע", כפי שנהג לומר דודי דיב עאבדי לפני מותו בשנת 1992.

סבי נפטר בשנת 1992, אך פניו הקמוטות וכובע הצמר האפור שנהג לחבוש נותרו במרכז הציור המתאר את מנוסת רוב תושבי חיפה הערבים מעבר לים ובדרכים מאובקות אל עולמות לא נודעים בגולה, ואשר מתים בעודם ממתינים לשוב למולדתם.

סבי קאסם נולד בחיפה בשנת 1900 (אומרים שהוא למעשה נולד בשנת 1898) לדיב עאבדי, שאף הוא נולד בחיפה למשפחה ערבית פלסטינית בשנת 1860.

אמו של סבי, זהרה, היתה בת למשפחה לבנונית בשם אל-מוכתאר, שמקורה בטריפולי, ונהגו לכנותה "משפחת הבתולה". שורשיה של משפחת סבתי ח'יריה אל-חאג' בלבנון ומצרים, של סבתא רבתא מצד אמי, פטימה אל-קלאווי, בלבנון, בעוד שורשיה של משפחת אל-חאג' במצרים. כך אבי, עבד אל-רחמן עאבדי, שנולד אף הוא בחיפה, נושא בגנים שלו רצף תרבותי שמשתרע לאורך החוף מפורט פואד ואחוזת כפר לאם ליד קיסריה, דרך חיפה, לצידון וטריפולי בלבנון. נוסף על כך, דודתי לוטפיה עאבדי בדואן עדיין פליטה במחנה הפליטים אל-ירמוק ליד דמשק, יחד עם ילדיה, נכדיה וניניה. היא עדיין ממתינה לשוב למקום הולדתה, חיפה, אך לשוא.

לקראת סוף תקופת לימודיו של אבי במזרח גרמניה הוא הכיר את ג'ודית בוקסה מהונגריה שלמדה אף היא בדרזדן, שם חי אבי כבר שש שנים. הוריי נישאו בבודפשט בסתיו של שנת 1977. אמי באה בעקבותיו לחיפה, שם נולדתי אני בחודש מאי 1972. בהמשך נולד אחי, עטילה, ביום בו הוסר הלוט מעל האנדרטה לזכר קדושי יום האדמה, ב-30 במרס 1977. בשנת 1985 נולד אחי הצעיר ג'ונל בתקופה בה החל אבי לעבוד בתור מרצה לאמנות במכללה האקדמית הערבית לחינוך בחיפה.

נוסף לאירועים מרגשים אלו וחשיבותם ביצירת משפחה קטנה, נוצרו גם חיים מעניינים המשלבים מרכיבים אזרחיים ותרבותיים ממזרח וממערב כאחד, שהביאו לעירוב ייחודי בין מה שהיה ומה שיהיה. עירוב זה הווה את המציאות בה חייתי יחד עם אחיי והיא כללה ריבוי שפות, מגוון סגנונות חיים, מסורות ודרכים לרכישת ידע – שכולם היו צריכים להתיישב זה עם זה.

 

סיפורן של יצירות שבוצעו לאחרונה

 

2.4 סיפורן של יצירות שבוצעו לאחרונה

היצירות שיצר אבי בשנות ה-90 של המאה הקודמת חיברו את כאבו הפרטי עם ההשפעה האלימה של האינתיפאדה ואת השלכותיה על הנרטיב של עמו.

לציורים שאבי צייר בהשראת האינתיפאדה הראשונה ומצבם של הפלסטינים בסוף שנות התשעים היתה השפעה עמוקה על רגישויותיו ההומניסטיות והרוחניות, במיוחד בציור שצייר לאחר מותה של סבתי ח'יריה בשנת 1996, בו היא נראית עטופה בתכריכים, בדומה לבחורים הצעירים שנהרגו בכל ההתקוממויות, והיא מזכירה את פולחני המוות של הפרעונים ואת התכריכים הנצחיים שעוטפים את מתיהם, או את מה שבמסורת היהודית מכונה "גניזה", איסוף כתבי יד מהתנ"ך ושמירתם עד למועד קבורתם.

2.4.1 סיפורם של שני ציורים

לפני זמן מה, בעת שביקרתי בחיפה כדי לתעד את כל ציוריו ואיוריו של אבי במטרה לכלול אותם באתר האינטרנט החדש שלו, נתקלתי בשני ציורים שהותירו עליי רושם עמוק. הראשון היה צילום של סבתי בגיל צעיר כשהיא חובשת צעיף שחור ממנו גולשות קווצות עדינות של שיער שחור, וסביב צווארה מחרוזת הפנינים שליוותה אותה שנים רבות.

אותה אישה צעירה נראית כאילו היא יושבת מול האמן האוסטרי גוסטב קלימט, ממתינה שיצייר אותה בסוף המאה התשע-עשרה. אולם, הרקע של הציור לוקח את הצופה לעולם של מחנות הפליטים הפלסטינים בהם נראים פיסות אריג גס ששימש לשקי הסוכר או הקמח שחולקו למשפחות הפליטים על ידי סוכנויות הסיוע.

את הציור השני, המתאר את דמותה של אמי, שקודם שורטט, אז נחרט בעץ והודפס, ביצע אבי בעת שהיה סטודנט. כפי שכבר הוזכר, יצירותיו בשנים הראשונות ללימודיו בגרמניה הושפעו במידה מסוימת גם על ידי הצייר הגרמני ממוצא הונגרי, אלברכט דירר.

מוטיב הפנים נראה כאילו הוא מכוסה באריגים פלסטינים עממיים, עוטפים אשה שנראית אירופאית ואשר מביעה את הסולידריות שלה עם סוגיות מרכזיות הנוגעות לעמו השני, לעמים שלנו.

 

הערת סיום

 

הערת סיום

זוהי הפעם הראשונה שאני כותב חלק מתולדות חיים שסיומם אינו ידוע, שהחלו בנסיעתו של האמן עבד עאבדי – אבי – ללימודים בגרמניה, כפי שגם אני חייתי וגדלתי בחמימות של ביתי עד שעזבתי על מנת ללמוד בבודפשט, בירת הונגריה, מולדתה של אמי.

אני תקווה שהחומרים המובאים בספר זה יהיו למקור חשוב בהעלאת הסוגיה של האמנויות הויזואליות של המיעוט הפלסטיני. אני גם מקווה שהוא יהווה רצף תרבותי וחברתי כתיעוד של התפתחותה של התרבות הפלסטינית ושל יוצריה.

מאמרים נוספים...

 
 
אתם כאן: Home מאמרים המוזיאון הנודד ביצירתו של האמן עבד עאבדי