Font Size

SCREEN

Cpanel

בעקבות האחות שנותרה בסוריה

אזור הדימדומים "הארץ" 22.02.2013

 

לוטפייה שברחה מחיפה ב-48' נאלצת כעת לברוח ממחנה פליטים בדמשק. אחיה, האמן עבד עאבדי, מקדיש תערוכה לה ולרבבות הפליטים הפלסטינים.

  תמונת ילדות: ילד אוחז ביד אמו, ארבעת אחיותיו ואחיו עומדים לידם. המקום: מחנה פליטים ליד דמשק. השנה: 1950. לכאן נמלטה משפחת עאבדי מביתה בחיפה לאחר שזו נפלה בידי ההגנה. והנה עוד תמונה, מאוחרת הרבה יותר: כל בני המשפחה, שזקנו מאז, סביב אחותם, לוטפייה, קשישה הנשענת על מקלה עטופה במטפחת לבנה. התמונה הזאת צולמה לפני כמה שנים בעמאן, באחד המפגשים הנדירים של בני המשפחה שנקרעה בשנת 1951. אז התירה להם ישראל לשוב לארצם, רק גורלה של לוטפייה נחרץ לחיי פליטות במחנה אל-ירמוק ליד דמשק, מנותקת לשארית ימיה ממולדתה, מעירה, מנוף ילדותה, מאחיותיה ומאחיה.

 עכשיו, עם התגברות מלחמת האזרחים הנוראה בסוריה, כשמחנות הפליטים הפלסטיניים משמשים מטרה להפגזות שני הצדדים, חרדים בני המשפחה בחיפה לגורל אחותם הקשישה. לוטפייה כבר בת 84 ונראה שאין כל דרך להצילה ולהעבירה למקום מבטחים בארצה.

 את המאבק הזה מנהל האח עבד עאבדי, אמן חיפאי-פלסטיני עטור פרסים, יקיר העיר חיפה. עאבדי לא נקט עד כה כל פעולה מעשית להצלת אחותו. הוא אומר שמאבקו אינו אישי אלא לאומי, אבל גורלה של אחותו מטריד אותו מאוד. העובדה שאזרח המדינה אינו יכול להציל את אחותו שנמצאת בסכנת חיים ולהביאה לארץ מולדתה, רק מפני שהיא ערבייה ולא יהודייה, מעוררת מחשבות קשות.

 בעוד כמה שבועות תיפתח תערוכה רטרוספקטיבית של עבודותיו של עאבדי בבית הגפן בעירו, תחת הכותרת: "מחווה ללוטפייה – אחותי במחנה אל-ירמוק". את התערוכה, שתיפתח ב-17 במאי, אוצרת איילת זוהר.

 

עאבדי בסטודיו שלו בחיפה, עם העבודה ובה תצלום אחותו. הוא עצמו נמלט עם משפחתו מחיפה אך הצליח לשוב. צילום: אלכס ליבק

 השבוע עוד שקד עאבדי בסטודיו שלו על אחת העבודות שיוצגו בתערוכה, שבמרכזה תצלום סטודיו שחור-לבן של לוטפייה משנת 1967 בדמשק, ושק יוטה עוטף את התמונה. שקי היוטה ממלאים תפקיד חשוב ביצירתו של עאבדי: במראם ובריחם הם מזכירים לו את התורים של ילדותו לשקי האספקה של אונרוו"א במחנה הפליטים בדמשק. גורלו של עאבדי שפר עליו והוא חי רק שלוש שנים כפליט; לוטפייה היא פליטה כבר 65 שנים ובאחרונה גם נאלצה להימלט מביתה במחנה בשל זוועות המלחמה ולהסתתר בדירת בתה בדמשק. משם היא מדברת מדי פעם בטלפון עם אחיותיה שבחיפה. באחרונה התרופף מצבה הבריאותי.

 לוח אבן ישן מוביל לסטודיו של עאבדי, בית אבן מרהיב בירכתי בוסתן פרי מוזנח ברחוב שעולה אל הכרמל ונקרא עכשיו "שדרות הציונות". על לוח האבן חקוקה כתובת ישנה בגרמנית: "לגן של האחות אמה", זכר לימים שהבית שימש נזירות גרמניות. הבניין הסמוך שימש בית החולים הממשלתי של הבריטים ובו נולדה לוטפייה.

 הבית שבו שוכן הסטודיו, רכוש הכנסייה האנגליקנית, שימש בעבר את משרדי הוצאת הספרים ערבסק של אמיל חביבי. השולחן במרכזו היה השולחן של חביבי. עכשיו משמש הבית הסטודיו של עאבדי. בן 71, נמרץ ונראה צעיר מכפי גילו, העברית שבפיו מצוחצחת. במשך שנים היה פעיל המפלגה הקומוניסטית. אשתו הונגרייה (לא יהודייה) ושמה יהודית. הם מדברים ביניהם בגרמנית, שפתם המשותפת, זכר לימים שהיו סטודנטים בדרזדן שבמזרח גרמניה (הקומוניסטי לשעבר).

כשהגיעה יהודית לארץ בשנת 1971 בעקבות בעלה, והיא בחודש התשיעי להריונה, חשבוה פקידי הגבול בנמל התעופה ליהודייה. שמה יהודית, שם אביה יוסף וכששאלו לדתה אמרה שהיא רפורמיסטית. הפקידים הציעו לה מיד סל קליטה נדיב ודירה בנתניה, עד שסיפרה שלבעלה קוראים עבד (אל-רחמן) עאבדי. כל הטפסים שמילאה נקרעו באחת, כל ההצעות לדירה ולסל קליטה התבטלו והיא נשלחה לדרכה בלא כל סיוע.
עאבדי למד שבע שנים באקדמיה הגבוהה לאמנות בדרזדן, אצל המורה לאה גרונדיג, פליטה כמותו: היא היתה גרמנייה קומוניסטית שנמלטה עם בעלה היהודי מאימי הנאצים לארץ ישראל. כאן שהתה כשש שנים וחזרה לגרמניה המזרחית; הוא נמלט מארץ ישראל, מהכיבוש הציוני, עד שחזר לארץ ויצא ללמוד בגרמניה.

 

ביקורי קיץ

 שאו ציונה נס ודגל: הסטודיו של עאבדי נמצא בשדרות הציונות ובית המשפחה המקורי שלו שכן ברחוב שנקרא כיום שיבת ציון. דבר לא נותר ממנו. אחי-סבו של עאבדי, עבד אל-רחמן אל-חאג', כיהן כראש עיריית חיפה בשנות ה-20.

 ב-22 באפריל 1948, כשהעיר נפלה, בלשונו של עאבדי, נמלטו ממנה כמעט כל תושביה הפלסטינים. גם עאבדי בן השש ברח עם אמו, אחיותיו ואחיו. האב, קאסם, התעקש להישאר בעיר. עאבדי זוכר שאביו השתטח על הרצפה וזעק שלא יעזבו, אבל האם היתה הדמות הדומיננטית בשל המעמד החברתי הגבוה יותר שממנו באה והיא התעקשה להימלט.

 האם וילדיה עלו על משחתת בריטית שלקחה אותם מנמל חיפה לעכו, משם הפליגו בספינה רעועה לביירות. הם היו משוכנעים שכעבור שבועיים-שלושה יותר להם לשוב. הם שהו כחודשיים במחנה הפליטים קרנטינה בביירות, משם הועברו למחנה הפליטים מיה-מיה ליד צידון.

 לוטפייה, הבכורה, כבר היתה נשואה אז לצעיר מכפר ליד טול כרם. היא ובעלה נשלחו למחנה פליטים בדמשק. בוקר אחד כמעט הועלו גם שאר ילדי המשפחה הקטנים בכוח לאוטובוס שהיה אמור לקחתם למחנה אחר, בסוריה או בעיראק. רק בכיים והעובדה שאמם לא היתה עמם באותו רגע הצילו אותם. אחרי כשנה וחצי נמלטו גם הם מהמחנה בצידון לדמשק, אל לוטפייה ובעלה. תחילה התגוררו במסגד נטוש ואחר כך עברו למחנה הפליטים. יותר משנה שהו בדמשק.

 בשנת 1951 הצליח אבי המשפחה, בזכות קשרי המסחר הוותיקים שלו עם יהודים (הוא היה סוחר סוסים ופרות), להשיג היתרי שיבה לאשתו ולילדיו, על בסיס איחוד משפחות. השיבה נאסרה על לוטפייה כיוון שכבר היתה נשואה. עאבדי הנער שב לחיק אביו ולארצו דרך לבנון ומעבר ראש הנקרה, ומאז הוא כאן, בחיפה עירו. לוטפייה נותרה מאחור. יחלפו עוד שנים ארוכות עד שיתראו שוב.

 בשנות ה-70, כשהונהגה מדיניות "ביקורי הקיץ" של משה דיין, הגיעה לוטפייה לביקור ראשון בארצה. עד אז רק מסרו לה דרישות שלום דרך שידורי קול ישראל בערבית והתכתבו עמה מדי פעם באמצעות ארגון הצלב האדום הבינלאומי.

 מאז היא ביקרה כאן עוד שלוש או ארבע פעמים ותמיד נאלצה לחזור לאל-ירמוק, שם נולדו לה בינתיים 11 בנותיה ובניה. אחרי חתימת הסכם השלום עם ירדן, נפגשו בני המשפחה בעמאן, ופעם אחת נסעו שתי אחיותיו של עאבדי לדמשק, לפגוש את אחותם, במסגרת הביקורים שארגן בזמנו עזמי בשארה. התמונה באלבום המשפחתי, של שתי האחיות משני צדיה של לוטפייה, נושקות על לחייה, נוגעת ללב.

 

עניין אנושי

 לא מזמן העלו בניה של לוטפייה ליוטיוב ראיון שערכו עמה על ילדותה. עאבדי אומר שכל חייה סבו סביב הגעגועים לחיפה. לפני כחודשיים כתב אחד מבניה בדף הפייסבוק שלו כי אמו נאלצה לעזוב את ביתה, לאחר שמחנה אל-ירמוק הופגז קשה וכי היא מצאה מחסה בדירת אחת מבנותיה, שנמלטה לגרמניה.

 

"זה קומם אותי", אומר עאבדי בסטודיו שלו. "שאלתי את עצמי: איך ייתכן שילידת חיפה, בת 84, שאביה, סבה וסב-סבה נולדו כאן, ללא דם על הידיים כמו שאומרים, צריכה לעבור את כל הסבל הזה, להיות פליטה בארץ שאינה ארצה ועכשיו היא גם נמצאת בסכנת חיים בגלל המלחמה.

 "הייתי רוצה לעורר את דעת הקהל בישראל למצבה ולמצבם של כל הפליטים הפלסטינים. זה עניין אנושי, גורלה של אשה בת 84 שמגיעה למצב כזה. אבל המאבק שלי נועד לעורר את הזעקה של כל הפליטים במצבה".

 

שני בניו של עאבדי חיים כיום בבודפשט בהונגריה והשלישי בחיפה. במשך 11 שנים עבד כמאייר וכמעצב של עיתונים בערבית וגם של כמה מספריו של חביבי. הוא גם היה חבר פעיל במק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית), עד ש"החברה מלכה", כלשונו, הפסיקה לגבות דמי חבר למפלגה. הוא נותר אוהד חד"ש. הוא לימד אמנות במוסדות חינוך רבים בארץ והציג בתערוכות יחיד בארץ ובעולם.

 בשנת 1977 הקים את אנדרטת יום האדמה בסכנין, יחד עם חברו, האמן הישראלי גרשון קניספל. עאבדי הוא האמן הערבי-ישראלי הראשון שזכה לפרס שרת המדע, התרבות והספורט בשנת 2008. ועדת הפרס השוותה את יצירתו לזו של נחום גוטמן. זה לא כבר יצא לאור קטלוג מהודר בהוצאת הגלריה לאמנות אום-אל-פחם ובעריכת טל בן צבי, שמסכם 50 שנות יצירה שלו.

אחת מעבודותיו מציגה אריח רצפה מעוטר, שאותו הצליח למלט מבית ילדותו, ברחוב שיבת ציון, לפני שנהרס. עבודה אחרת, שאותה הוא עומד להציג בתערוכת המחווה ללוטפייה, מציגה שני שעונים: האחד מתקתק, השני עמד מלכת.

 

 

מאמרים נוספים...

 
 
אתם כאן: Home מאמרים בעקבות האחות שנותרה בסוריה