Font Size

SCREEN

Cpanel



"אני ואתה יושבים פה היום ומדברים על אמנות פלסטינית! אתה בכלל קולט את זה?"

עבד עאבדי - דיוקן עצמי כגלופה בתוך טקסט של אחמד דחבור, גלופת אבץ, טקסט בכתב יד של אחמד דחבור בתיבת מנגל, 2013מאת > 9:15
חיפה. מרחב מעורב / ראיונות

"חשוב שלא נראה את ההידברות עם האחר כפרויקט מותנה, רק מתוך ראיית הסכנות בשימוש שהמדינה עושה בהידברות הזו כדי לעודד את הישראליזציה. ראייה כזו תוביל אותנו לניוון". מוחמד ג'באלי משוחח עם האמן עבד עאבדי על אמנות פלסטינית, התנגדות ודו-קיום. מאמר מגיליון "חיפה. מרחב מעורב", דצמבר 2013

הסצינה התרבותית הפלסטינית בערי החוף מתקיימת בשנים האחרונות בתוך תמונה מורכבת. מצד אחד, ובמיוחד בחיפה, אפשר לראות נוכחות ערבית גוברת ברבות משכונות העיר. מצד שני, נראה שהתכנון העירוני בחיפה, שמכוון להחייאתן של שכונות העיר התחתית, מתעלם בכוונה מציבור מסוים בעיר שגדל גם בלי שיזכה לתמיכה ממסדית כלשהי – ציבור הצעירים הפלסטינים.

 

עבד עאבדי – דיוקן עצמי כגלופה בתוך טקסט של אחמד דחבור, גלופת אבץ, טקסט בכתב יד של אחמד דחבור בתיבת מנגל 2013


המרחב העירוני הפלסטיני חווה בשנים האחרונות התפתחות ניכרת, המלווה ברנסנס אמנותי שצומח באופן עצמאי, בלי תמיכת העירייה, שמרכזת משאבים בלא מעט תוכניות עירוניות למשיכת קהל צעיר "כלל ישראלי" לעיר. במלים אחרות, קהל צעיר מתל-אביב, ובמשתמע – קהל צעיר יהודי.
מה קורה למוסדות תרבותיים עירוניים כשהם נתקלים בתוכן אמנותי פלסטיני, במיוחד כזה שקשור בנכבה ובהרס הערים הפלסטיניות ב-48'? מצד אחד, אנחנו בשיאו של הלך רוח ציבורי המדיר תכנים מסוג זה בעוצמה שלא ראינו כמותה ב-20 השנים האחרונות. מנגד, כשתוכן זה כבר מוצג במוסדות התרבות הישראליים, הוא משמש לביסוס תדמיתה של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", תדמית שהאמנות הפלסטינית מנסה להפריך.

האם בתנאים האלה, הצגת תוכן פלסטיני בועט במוסדות העירוניים והממשלתיים בערי החוף משרתת את התנגדות הציבור הפלסטיני למחיקת קיומו וזהותו – או שמדובר בנצחון פירוס, שמשחק לידי המשטר הקיים והוא בבחינת כניעה לתכתיביו?

עבד עאבדי - אבא על רקע העקירה מחיפה, אקריליק על מזוניט, 1988

עבד עאבדי – אבא על רקע העקירה מחיפה, אקריליק על מזוניט, 1988

המחשבות הללו עלו בי גם בעקבות השתתפותי בפתיחת התערוכה של האמן הפלסטיני הוותיק עבד עאבדי בבית-הגפן בחיפה, שהוקדשה לאחותו שבמחנה הפליטים ירמוכ שבסוריה. היה בתערוכה הזו, להרגשתי, הכוח שיש לאמנות לייצג את הרגע האנושי וההיסטורי בכנות מושלמת כמעט. התערוכה מציגה את הכאב שבנכבה בצורה האישית ביותר, ובו זמן מפנה את תשומת הלב אל הטרגדיה המתרחשת בימים אלה במחנה הפליטים ירמוק בדמשק, כחלק מהמלחמה בסוריה. כל זה מתקיים בין כותלי מוסד אמנותי הידוע כאחד ממוסדות ה"דו-קיום", המטשטשים את כל מה שהוא ייצוג פלסטיני עם היסטוריה וזהות ברורות וייחודיות. 

החלטתי לערוך עם עבד עאבדי שיחה בסטודיו שלו, בניסיון להבין איך הוא רואה את מצב האמנות הפלסטינית בחיפה היום.

האם בית-הגפן עובר תהליך של פלסטיניזציה או שהתכנים הפלסטיניים בו עברו העצמה מסוימת בתגובה לניסיון להגבילם?
"בית-הגפן עבר, מאז הקמתו ב-1962 ועד ימינו, המון פאזות ושינויים שלא תמיד היו חיוביים. מובן ששלד המוסד הוא חלק מהממסד הישראלי והמשטר שלו, שהקים בזמנו את המשרד לניהול הציבור הערבי תחת השם 'המשרד לענייני מיעוטים'. מבחינתם אנחנו קבוצות פזורות של מיעוטים בלי מכנה משותף, מיעוטים במובן של קהילות דתיות, והראייה העדתית הזו היא שקובעת את האופן שבו הם מנהלים את עניינינו.



"למשטר יש כל מיני שיקולים, וכמה מהם נוגעים לשאלה מי מנהל את המוסדות האלה. לבית-הגפן אף פעם לא היה מנהל ערבי. היתה תקופה שבית-הגפן היה עמותה, ובעמותה הזו היו ערבים ויהודים. עדיין יש במוסד ערבים ויהודים, אבל היום הוא כבר לא עמותה עצמאית, אלא 'איגוד עירוני', ולעירייה יש השפעה ישירה עליו, בין השאר על איוש התפקידים הניהוליים בו".


אם כך, אנחנו עדיין מוצאים את עצמנו, פעם אחר פעם, במוסדות "ערביים-יהודיים". במוסדות ה"דו-קיום" הערבי ממלא את תפקיד האחר במערך תרבותי ישראלי-יהודי כאילו אין קיום ערבי מחוץ להם. מאיפה בא הערבי למוסד "הערבי-עברי" אם אין קיום תרבותי ערבי? אלוהים יודע! זו אחת האנומליות הכי מוזרות שהפלסטינים בישראל נאלצים להתמודד איתן.
"(צוחק) הכנסת אותנו לנושא שמצריך מחקר מעמיק מאוד, במיוחד משום שיש מיעוט מחקרים ומאמרים העוסקים בהיבטים המסובכים של יצירת תרבות בערים המעורבות.
נתחיל כך: תרבות ואמנות תלויות מאוד בנתונים חומריים-כלכליים. צריך לזכור שהחברה הפלסטינית בארץ עברה המון שלבים של התפתחות – מחברה חקלאית ברובה הגדול, שעסוקה עד מעל לראש בדאגה יומיומית להישרדות, לעבר חברה שמבטאת שאיפה לידע, תרבות וקדמה. תסתכל על כפר יאסיף למשל, שכבר לפני 20 שנה היה בו מספר גבוה במיוחד, גם בהשוואה עולמית, של משכילים פר אוכלוסייה, ועל כפר קרע היום, שיש בו אחד השיעורים הכי גבוהים של אקדמאים ביחס למספר התושבים.


"נחזור ל-48'. אחרי הנכבה נשארו בגבולות המדינה כ-150 אלף תושבים פלסטינים. בהתחלה דובר על 90 אלף, ורק אחרי דיוני רודוס וההסכם עם המלך עבדאללה סופחו ואדי עארה והמשולש, והמספר גדל ל-150 אלף, ובהם פליטים פנימיים רבים. דמיין לך שהמיעוט הקטן הזה, המבותר חברתית, התגבר במהלך השנים על מספר בלתי נתפס של מכשולים תרבותיים, חברתיים ואנושיים כדי להגיע לעדנה חברתית כלשהי. תוסיף לזה את העובדה שמדובר בנבחרת תרבותית שצמחה מהאין! הרי היעלמות השכבה המשכילה והמודעת מההרכב החברתי של החברה הפלסטינית בארץ במהלך הנכבה היא עובדה היסטורית. מי שנשאר פה הם אנשים פשוטים, שהתעוררו לאחר המלחמה לתוך שלטון צבאי, ששלט בהם ביד רמה מ-48' עד 66'. כשלוקחים את הנתונים הללו בחשבון, קשה לתפוס את גודל התקומה האינדיבידואלית שעבר הפלסטיני במולדתו.


"ניקח את ההיסטוריה הפרטית שלי. אני נולדתי ב-42'. נעקרנו והוגלינו מחיפה ב-48' וחזרנו אחר-כך – היינו בין הבודדים שהצלב-האדום הצליח להחזיר – כדי לגלות שנכסינו הופקעו וששמים אותנו בגטו ואדי ניסנאס. לכן אם נדבר על אדיב ג'השאן והקמת תיאטרון התקומה בגטו ואדי ניסנאס בתחילת שנות ה-60, או אם נדבר על ההיסטוריה הפרטית שלי, אנחנו דוגמאות לסצינה אמנותית שצמחה מכלום ותחת שלטון צבאי".

עבד עאבדי - פאטמה אבו שורש, שב"חית, הדפס רשת ואקריליק על נייר, 2012

עבד עאבדי – פאטמה אבו שורש, שב"חית, הדפס רשת ואקריליק על נייר, 2012



הצגת את התערוכה הראשונה שלך בתל-אביב ב-1962, בזמן השלטון הצבאי.

"הייתי האמן הערבי הראשון שהציג תערוכה בתל-אביב אחרי הנכבה, בשנת 1962. נכון שעסאם אבו-שקרה ז"ל הפך מאוחר יותר לאחת מאושיות הבוהמה התל-אביבית, והוא אמן שבא מאום-אלפחם, אבל זה היה כמה שנים טובות אחרי שהצגתי שם, בגלריה במועדון תרבות צנוע שקראו לו מועדון אחווה, ברחוב ברנר. הייתי בן 20 אז, ובעקבות זה התקבלתי לאגודת האמנים הישראלים. הייתי הערבי הראשון באגודה, ואני חייב להגיד שלא האמנתי אז שגדולי האמנים הישראלים – ראובן רובין ונחום גוטמן – ינכחו בטקס הפתיחה של התערוכה הצנועה שלי.


"הרי כל מה שאנחנו מדברים עליו כאן הוא נקודה מזערית אם מסתכלים עליו במבט היסטורי רחב: מהשנים הראשונות שלי אחרי הנכבה, דרך הלימודים שלי באקדמיה לאמנות הגבוהה בברלין במזרח גרמניה, אחת האקדמיות החשובות באירופה. באותו זמן, ואפילו כמה שנים קודם, מסיים את לימודיו בבצלאל אמן פלסטיני מכפר רינה, אבראהים אבראהים, ואחריו אמן מוואדי עארה, עבד יונס, ואחר-כך וליד אבו-שקרה, שנסע ללמוד בבריטניה. היינו אינדיבידואלים בודדים בסצינת האמנות הפלסטית והתיאטרון, והיינו הבסיס שעליו גדלו אחר-כך דורות של אמנים, וכל זה בלי שום תמיכה ממסדית ובלי תכנון שנתי. תאר לך שמדינות בונות פרויקטים כאלה ומשקיעות בהם תכנון רב-שנתי ותקציבי ענק, ואנחנו נאבקנו והצלחנו לבסס סצינה אמנותית צנועה בלי תמיכה משמעותית ממוסדות המדינה.

"חשוב גם לזכור שאף אחד, לא ממוסדות התרבות והחינוך ולא ממוסדות המדינה האחרים, לא היה מעוניין לראות קאדרים כאלה נבנים במרחב הציבורי. אנחנו מסתכלים על הישגים שאולי נדמים כהישגים אינדיבידואליים, אבל הם לא – הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של ערינו וכפרינו ומההתפתחות שעברה החברה הפלסטינית בארץ. הנבחרת הזו הציגה דרישה עיקשת מול מוסדות המדינה – אם במימד האמנותי ואם במימד הפוליטי.


"צריך לשים לב גם להתפתחות שקרתה במהלך השנים בצד השני של המשוואה – הצד של צריכת האמנות על-ידי הקהל הרחב. החברה הפלסטינית התפתחה, מימי הפליטות והשלטון הצבאי, כחברה פועלית הנוטשת את יישוביה בבוקר כדי לעבוד בתל-אביב, רק כדי לחזור בלילה לישון, כמו ציפורים החוזרות לקן. אלא שלאט-לאט התחלנו לראות התהוות של שכבה עם קצת יותר אמצעים ומשאבים, שחיזקה את הסצינה האמנותית כקהל צרכני אמנות.


"זה נכון שהמדינה מתייחסת אלינו כמיעוט שולי וחלש, ואנחנו בונים את עצמנו בכוחות עצמנו. אני מודע לחלוטין לעובדה שאנחנו חיים במדינה גזענית שיש בה הרבה סממני אפרטהייד, אבל בנקודה הזו, ובמיוחד כשזה נוגע באמנות, חשוב לא לשכוח שני עקרונות בסיס: הראשון הוא שאנחנו חייבים להמשיך בדרכנו העצמאית להבניית עצמנו, בהקמת גלריות ומוזיאונים, ופה חשוב להזכיר את מפעלו של סעיד אבו-שקרה ועקשנותו המבורכת במאמץ להקמת מוזיאון פלסטיני באום-אלפחם שישרת את שתי האוכלוסיות, ערבית ויהודית כאחד. עיקרון שני הוא חשיבות הדיאלוג עם האחר והשאיפה לצאת ממעגל הבדלנות. חשוב שלא נראה את ההידברות עם האחר כפרויקט מותנה, רק מתוך ראיית הסכנות בשימוש שהמדינה עושה בהידברות הזו כדי לעודד את הישראליזציה. ראייה כזו תוביל אותנו לניוון".

האם במדינה שנושאת בחובה גזענות קשה עד כדי אפרטהייד יכולה להתקיים הידברות עם האחר?
"אני חושב שהתשובה היא כן. בוא אספר לך משהו. במקום הזה שבו אנחנו יושבים עכשיו, ישב ועבד הסופר אמיל חביבי. אני הייתי תקופה לא קצרה מחיי עורך המדור האמנותי בעיתון 'אל-איתיחאד' והמעצב הגרפי שלו".

וגם במגזין "אל-ג'דיד", ובשאר ההוצאות לאור של המפלגה הקומוניסטית.
"כן. ואמיל חביבי ואני חלקנו את המשרד-סטודיו הזה שנים ארוכות, כשרק הקיר הזה שאנו יושבים לידו מפריד בינינו. הוא השתמש בחדר הזה כמשרד להוצאה-לאור שלו, ערבסק, ואני השתמשתי בחדר הסמוך כסטודיו. האמת היא שיחסינו היו מורכבים – אני הייתי שכיר בעיתון שהוא היה העורך שלו, ובגלל אישיות מסוימת שוחרת ריב, יחסינו היו פושרים בלבד. כדי להוסיף עוד מורכבות ליחסים – אני הייתי זה שהשכיר את כל החלל, על שני חדריו. ובכל זאת המשכנו לחלוק סביבת עבודה אחת.


"וביום בהיר אחד הוא הפתיע אותי כשהוא דופק על דלתי ומבקש, בקולו העבה, להתייעץ אם לקבל את פרס ישראל. הימים היו ימי ממשלת שמיר. שנים רבות לאחר מכן מצאתי את עצמי בסיטואציה די דומה, כשראלב מג'אדלה היה שר התרבות והספורט, והאוצרת טל בן-צבי, היום סגנית נשיאת בית-הספר לאמנות בצלאל, הגישה בקשה להעניק לי את פרס משרד התרבות.

"ונשאלה השאלה, האם זה תואם את העמדה הפוליטית והפטריוטית שלי? ומול השאלה הזו אני אציב שאלה מקבילה, הנוגעת להיותנו 20% מהמדינה (טפו טפו), אזרחים המשלמים מסים ממשלתיים ועירוניים, עם מגוון דרישות לזכויות מהמדינה בכל האפיקים. הרי אפילו ניהלנו מאבק כדי להיכנס להסתדרות, שהמוטו שלה הוא 'איגוד העובדים העבריים בארץ ישראל'. הערבים לא היו חלק מאיגוד העובדים הזה, הם הצטרפו אליו אחרי קום המדינה. 
לנוכח כל הנתונים האלה, אני לוקח את עניין האזרחות שלי במלוא הרצינות, ומקפיד על היותי אזרח תורם לקהילה, ובאותו זמן גאה בפלסטיניות שלי, ולא רק 'גר בחיפה', אלא חיפה גרה בתוכי במלוא משמעות המלה. משפחתי גרה בעיר הזו מאז הקמתה על-יד דאהר אל-עומר, אח של סבא שלי מצד אמי היה ראש העיר בשנים 1920–1928, ולא היגרתי למדינה, אלא המדינה היגרה אלי. אני גם לא אוהב את ההגדרות פלסטיני 48' ופלסטיני 67' ופלסטיני מחנות הפליטים – למרות שלהגדרות האלה יש כמובן אחיזה במציאות החיים השונה בין האזורים השונים. אני פשוט פלסטיני מחיפה.

"לכן, לנוכח כל המורכבות הזו, אי-קבלת הפרס היתה מבחינתי סירוב לזכות המגיעה לי במלוא מובן המלה, גם במישור הסימבולי, ולא פחות במישור החומרי-כלכלי. עברתי המון חוויות בהיותי אמן פלסטיני חבר איגוד האמנים הישראלי, שמספר האמנים הערבים בו מועט. הייתי פעיל, ויזמתי המון פעילויות נפלאות כדי להכיר לעולם ולישראלים את בעיות האמנים בשטחים הכבושים. נסענו בזמנו לעזה לסולידריות עם האמן פתחי רבן, שנכלא בגלל הציור שלו, שבו השתמש בצבעי דגל פלסטין".

עבד עאבדי - המפגינה, פחם על נייר, 1985

עבד עאבדי – המפגינה, פחם על נייר, 1985

ציור האבטיח?
"כן, ציור האבטיח. והפגנו שם במחנה הפליטים, פלסטינים וגם יהודים פרוגרסיביים. והקמנו את התערוכה המשותפת הראשונה לאמנים פלסטינים בחיפה, וגם תערוכה משותפת של אמנים פלסטינים וישראלים, שבמהלכה היתה התקרית המפורסמת שבה סגן יו"ר הכנסת נכנס לתערוכה עם חבורת בריונים וקרע לגזרים עבודה של אמן ישראלי בניסיון לסגור את התערוכה".

"אני הקמתי את מצבת הזיכרון לחללי יום האדמה ב-1977 בהשתתפות אמן יהודי בשם גרשון גניספיל. זה אחד המונומנטים החשובים והגדולים במרחב הציבורי הפלסטיני. על המונומנט נכתב משפט של סמיח אל-קאסם, שמות החללים, ומצדו השני נכתב בשלוש השפות, ערבית, עברית ואנגלית, שהעבודה הזו היא עבודה משותפת ערבית-יהודית, למען הבנה עמוקה יותר בין העמים.

"בתקופה האחרונה, ועם עליית קרנה של תרבות הפייסבוק, באיזה דיון וירטואלי על העמוד של אחד הפעילים נגד מכירת חאן אל-עומדאן בעכו, כתב מישהו: איפה הפטריוטיות בכלל כשעבודה כזו מתבצעת עם 'מי ששפכו את דמו של העם הזה!'. להגיע לרמות כאלה של בלבול בדברים, והכללות בין אמן שמשתתף בהקמת מונומנט להנצחת זכר החללים לבין החיילים והממסד ש'שפכו את דמו של העם', זה להגיע לרמות טיפשות ונבערות שלא יתוארו. ככה שלא משנה מה תעשה, תמיד תמצא את המקניטים והאופורטוניסטים, לא חסר כאלה.


"מבחינתי יש מרחב לשיתופי פעולה בין השכבות המוחלשות מצד אחד לבין הצדדים הנאורים והפרוגרסיביים מצד שני. אני לא רואה דרך פעולה חברתית אחרת. אנחנו הכרחנו את מוסדות המדינה להכיר בקיומנו ובקול הייחודי שלנו מאז התקופות שדיברו על 'מיעוטים' ועד היום, כשקולנו הפלסטיני ברור ולא מתפשר. אנחנו ציבור מאוד מסוים, שאולי נבדל מהציבורים בגדה או בעזה או במחנות הפליטים, וזה טבעי, כי תנאי החיים שונים, אבל בלי שמץ של ספק אנחנו ציבור ועם פלסטיני שחי במולדתו, ועל הפרט לחזק זהות זו ולהיות גאה בה. זה לא מנוגד כלל וכלל לחובה להיות בעל שאיפות אוניברסליות ודרישות צדק כלל-אנושיות, ולא מנוגד להבהרת השיח ולעובדה שיש פה שני עמים, בלי כל הדיבורים על מיעוטים וכדומה.


"ומובן שאין מגירות השלטון ריקות מכל מיני תוכניות להפחית את מספר הפלסטינים בארץ, בחילופי שטחים או חילופי אוכלוסייה, וכל ההבלים האלה של ליברמן ודומיו. הם הוזים אם הם חושבים שיצליחו בכך. אנחנו פה כדי להישאר, אבל היותם של שורשינו קודמים למדינה אינה סיבה מוצדקת לרגש עליונות על אחרים. דרישותינו ומאבקינו צריכים להיות למען צדק לכל ולכל שכבות האוכלוסייה, וזה לא מנוגד למאבקנו הקיומי להיצמד למולדתנו כלל וכלל".


אז תרשה לי לשאול שאלה אקטואלית יותר: אני, למשל, שיתפתי פעולה עם בית-הגפן כשביקשו שאכין מוזיקה לפתיחת התערוכה שלך, והרגשתי שזה כבוד גדול, ומצד שני מצאתי את עצמי מסרב להכין סט ולהופיע במסגרת "החג של החגים", כי גיליתי שרוב החברים בחיפה מסרבים לזה, ואמרתי לעצמי שהם בטח יודעים למה. והנה אני בכל זאת מוצא את עצמי מראיין אותך למאמר שיתפרסם כחלק מפעילויות התרבות של העירייה בעיר התחתית.

"מובן, מובן מאוד. תרשה לי לומר בעניין הזה שאני מצאתי את עצמי מתחבט בקשת הבעיות האלה בקשר למקום מגורי, ואדי ניסנאס. אני חושב הרבה איך אני מעלה את רמת החיים בשכונה ואיך אני משנה את התדמית השלילית שדבקה בה ואיך אני משפר את הקשר של התושבים עם המרחב, אבל בסופו של דבר אני נשאר עם תחושה מסוימת של כישלון. למה? כי לא תמיד הרצון הטוב מוביל לגן עדן.


"התברר לי עם השנים, ואולי בצורה לא ישירה, שהעלאת קרנה של ואדי ניסנאס עלולה לשמש הזדמנות לנדל"ניסטים למיניהם לסחור בשכונה בצורה שאינה מקדמת את תושביה. והרי במובן הבסיסי ביותר, בקיום פעילויות רב-תרבותיות, ערביות ויהודיות, יש המון צדדים חיוביים. ואל תשכח שזה לא מתקיים בכל מקום בעולם, וכן, אני רואה בזה ערך חיובי.


"יש לאמנות הפלסטית, או, נגיד, לאמנות הנראית והנשמעת, היכולת לפתוח אופקים חדשים בפני אנשים ותושבים, וגם לחשוף ממדים לא מודעים במרחב הציבורי. גבולות השכונה הוגדרו כמחנה צבאי סגור המוקף גדרות וחיילים ב-1948, ובזמן החגיגות מתגלים הגבולות האלה עוד פעם – דרך הפעילויות התרבותיות. לכן בסופו של דבר נקטתי עמדה שהיא לא נגד פעילות אמנותית וגם לא נגד פעילות אמנותית משותפת בשכונות. אני עדיין קורא ליצור פעילויות מהסוג הזה בכל השכונות, ועודני פעיל, למשל, בשכונה אחרת, שכונת בוסתן אל-ח'יאט, כדי ללחוץ על העירייה לשפץ אותה. אבל כל עוד שוררת בוואדי ניסנאס הבעייתיות עם עמידר וחברות הדיור הציבורי, הסוחרות בנכסים פלסטיניים בזמן שלתושבים הפלסטינים לא מאפשרים מענקים או הנחות במשכנתאות כדי להמשיך לקנות נכסים ולשמור על קיום הקהילה, זה מייצר בעיה מוסרית".

עבד עאבדי - כאן נשארים, כרזה לציון 4 שנים ליום האדמה בהוצאת הועד להגנה על האדמות הערביות, 1980

עבד עאבדי – כאן נשארים, כרזה לציון 4 שנים ליום האדמה בהוצאת הועד להגנה על האדמות הערביות, 1980

מה שאמרת מסכם הרבה מתחושותי לגבי התוכניות של עיריית חיפה בימינו. יש לי תחושה שיש פה תהליך "העתק-הדבק" למה שקרה ביפו: עידוד גלריות ואמנים לבוא לשכונה מסוימת כדי להפוך אותה למושכת בעיני תושבים חדשים, בלי לאפשר קיום ופתרונות דיור לתושבים הוותיקים, והס מלדבר בכלל על זכויות הערבים בתכנון העירוני. במקרים כאלה פועלת האמנות ה"רב-תרבותית" במרחב הציבורי נגד עקרונותיה שלה אם היא מצטרפת לפרויקטים כאלה בהתלהבות יתרה ובלי מחשבה מעמיקה.
"זה נכון במידה מסוימת, אבל חשוב לא לשכוח שזו תופעה עולמית, שמתרחשת גם במקומות שאין בהם המתח הלאומי שיש פה. זה יכול לקרות בבריטניה, גרמניה או בכל מקום אחר. שכונות חלשות תמיד ישמשו מטרה וטרף לתוכניות נדל"ן. עלינו לפעול בשני קווים מקבילים: קודם כל המשך המאבק, הגברת המודעות והפעילות החברתית והציבורית. שנית, המשך ההסברה בצדקת דרישותינו ועמידה איתנה מול כל התכנונים שמדיפים ריח גזענות.

"לא ייסתר מהעין המבנה התכנוני האתנו-דתי הגזעני של המדינה הזו, אבל אבוי לנו אם זה ייצור אצלנו תחושה שבגלל היותנו פלסטינים, אין לנו מה לנסות לשפר בתכנונים הממסדיים האלה. דווקא בגלל זה אנו חייבים למצוא את המוטיבציה להשתתף ולנסות לשנות. מגיע לנו חלק מכל זה, ועלינו לעמוד על זכותנו לקבלו, דווקא כדי להילחם בנסיונות להדיר אותנו מהמרחב הציבורי. אני כתושב חיפה משלם מסים, ודורש את זכויותי במלואן. ואנחנו בעד מדינה שתשרת את כל אזרחיה".


נושא אחרון: הופתעתי לראות בתערוכה שלך את ההקדשה לאחותך שבמחנה הפליטים ירמוק בסוריה. היתה לי הרגשה שלנוכח המצב הפוליטי במדינה, ולאור המצב האנושי הקשה במחנה הפליטים ירמוק בשנה האחרונה, אי-אפשר לייצר תוכן אמנותי נכון יותר להרגע מהתערוכה הזו. איך אתה רואה את הניגוד בין הרגע הפוליטי שאנחנו נמצאים בו לבין תוכן התערוכה? האם היה אפשר להציג תכנים כאלה בעבר, לפני עשר שנים, 20 שנה?
"לחלוטין לא היה אפשרי להציג תכנים כאלה בעבר. אני לא יכול להעלות בדמיוני אפשרות להסכים לתוכן כזה לא לפני עשר שנים, ובטח שלא לפני 20 שנה".

אז איך אתה מסביר את זה?
"קודם כל, אני חושב שבית-הגפן רצה לעשות לי מחווה בזכות יחסינו ארוכי השנים, ואני ניצלתי את זה עד תום. אבל חשוב מהכל: לא משיגים דברים בלעמוד מהצד ולהביע משאלות. אני ואתה יושבים פה היום ומדברים על אמנות פלסטינית! אתה בכלל קולט את זה? מתי בכלל היה אפשר לדבר אפילו על אמנות ערבית, שלא לומר פלסטינית, במדינה הזו? והיום במוזיאונים, פה ושם, אנחנו רואים כמה יוצרים ויוצרות שמצליחים להכניס את התכנים האלה של אמנות פלסטינית אפילו למוזיאונים של ערים יהודיות לגמרי, כמו התערוכה של טל בן-צבי, 'גברים בשמש', או התערוכה האחרונה של רונה סלע במוזיאון נחום גוטמן, וכמה מיצגים ותערוכות אחרים. אני לא חושב שזה מקרי, אלא תולדה של שנים על גבי שנים של מאבק עיקש.


"ואנחנו חייבים להמשיך לעמוד על דרישותינו. אחד הנושאים שיש להעלות מעל כל במה, ואל תשכח להזכיר במאמר, הוא: איך זה שיש חמישה מוזיאונים עירוניים בחיפה ואין בהם אפילו חדר אחד לאמנות פלסטינית? ואיך זה שבקולקציה של העירייה אין אמנות פלסטינית? ובמימד האישי – איך זה שאין להם עבודות שלי?!".

אבל תכנים כאלה, רגישים ונפיצים, כמו הנכבה…
"מי היה חולם על הצגת תכנים כאלה בעבר! אספר לך אנקדוטה היסטורית להשוואה: בשנת 1972 זכיתי בפרס הרמן שטרוק, שעיריית חיפה מחלקת בכל שנה לשני אמנים מקומיים. ראש העירייה אז היה מהימין, ולא רק שהוא העדיף להתעלם מזה שערבי זכה בפרס עירוני מלכתחילה, נוסף לזה גם פרצה מלחמת יום-הכיפרים והאווירה הכללית הפכה טעונה באופן קשה מנשוא, עד לדרגה שהעירייה התעלמה בחוצפה מזה שקיבלתי את הפרס. אני לא ויתרתי וגייסתי את מי שיכולתי כדי ליצור לחץ ציבורי מחוגי האמנות והפוליטיקה, שיש אמן ערבי בשם עבד עאבדי שזכה בפרס והעירייה מתעלמת ממנו.

"אז הגיעה אלי תשובת העירייה, שראש העיר מתנה את קבלת הפרס בכך שאגיע לבניין העירייה מלווה בלא יותר משלושה אנשים, ושלא תהיה שום עיתונות נוכחת במעמד. מי חיזק את ידי ובא איתי לקבל את הפרס? דוקטור אמיל תומא ז"ל. כך הלכנו, אני ואשתי ואמיל תומא, לבניין העירייה. התמונה היחידה מהאירוע צולמה על-ידי צלם העירייה. אתה חושב שאז מישהו היה פותח עבורי גלריה עם תערוכה המוקדשת 'לאחותי במחנה פליטים ירמוק'?
השינוי הזה הוא בעיקר כי הוכחנו את קיומנו פה בצורה לא מתפשרת: קודם כל כעם, ואז כאמנים. היום אנחנו כאמנים די מוכרים עולמית, וקשה לטאטא אותנו מתחת לשולחן כמו בעבר. ומה שיותר חשוב – אנחנו לא מבקשים טובות מאף אחד, אלא את מה שמגיע לנו בזכות.


"הדבר אחרון, שיש סיכוי רב שהוא משחק תפקיד בימינו, הוא העניין שקוראים לו יחסי-ציבור. אי-אפשר להוציא את זה מהמשוואה, וזה מטריד מאוד. הנה לדוגמה: ראש העירייה הנוכחי היה מודע לגמרי לתוכן התערוכה, אבל כדי לשמור על עצמו מכל מיני הסתבכויות בזירה הציבורית הישראלית ערב הבחירות לעירייה, המשפט השני שאמר בטקס הפתיחה, אחרי שבירך אותי, היה: 'אני רוצה להגיד לכם שעד היום נמצאת על שולחני בעירייה פיסת העיתונות שבה קורא ראש העיר דאז, ב-48', לפליטים לחזור לבתיהם בעיר אחרי המלחמה'. הוא הרגיש שהוא לא יכול להשתתף בכזאת פתיחה בלי לנקות את עצמו מהאשמה הקולקטיבית של הגירוש".

2013

אבל שאלת יחסי-הציבור לא מדירה שינה מעיניך? לא יכול להיות שכל התכנים האמנותיים הפלסטיניים האלה, קולניים ככל שיהיו, אינם אלא כלי של יחסי-ציבור כדי להגיד שוב: אנחנו עדיין הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון?
"אין לי דרך להיות בטוח בכוונותיהם של אנשים ולא בכוונות הממסד באופן כללי. מצד אחד, אי-אפשר להכחיש שיש אנשים בממסד האמנותי שבאמת אכפת להם מהאספקטים האנושיים, ואולי היינו מרוויחים יותר אם היו אנשים דומים להם, או יותר אנשים שלנו, במחלקות התכנון והבנייה. מצד שני, אני באמת מאמין שיש מצבים שבהם יש לאמנות תפקיד ויכולת שקשה לשחק בה ולהגבילה. במקרה הזה אני מאמין שעם הפצת המסר של התערוכה, מקומית ועולמית, ואפילו תהיה כוונתם יחסי-ציבור בלבד, כל מי ששמע עליה או נכח בה יישאר עם שאלה טורדנית מהדהדת בראשו: אז מה עם אחותו לוטפייה? מה עם הפליטים?".

מאמרים נוספים...

 
 
אתם כאן: Home מאמרים 

"אני ואתה יושבים פה היום ומדברים על אמנות פלסטינית! אתה בכלל קולט את זה?"