Font Size

SCREEN

Cpanel

פרופ' אבנר גלעדי : עבד עאבדי – אמן חיפאי

מאת פרופ' אבנר גלעדי, 27/9/2010

   50שנות יצירה 

 במורד הרחוב שמחבר את העיר התחתית והר הכרמל – ועל-כן נקרא שַארִע אל-גַ'בַּל (רחוב ההר) – נמצאת חצר קסומה. כל מי שנכנס בשערהּ כאילו עובר במנהרת הזמן אל חיפה של ראשית המאה הקודמת.  גינה קטנה ובה עצי לימון ושסק ושיח צבר מלבלב, ובה פזורות-חבויות כמה יצירות אמנות כאילו גם הן צמחו מן האדמה. באחת מצלעות החצר יש חדר פשוט. בחדר זה ימצא המבקר את עבד עבדי, מוקף יצירות אמנות מעשה ידיו, מסלסל עשן סיגריה ומציע לאורחו תה ארל גריי שענף קטן של רוזמרין טבול בו. התמונה כל-כך טבעית והרמונית עד כי נדמה שעבד נולד וגדל בחצר זו, הוא ואביו ואמו ואבות אבותיו. אבל לא!

נכון, עבד נולד ברחוב סטנטון, מהלך חמש-עשרה דקות הליכה מזרחה משם, מעל רובע הכנסיות שנעלם בשנים האחרונות כמעט לחלוטין מן העין והועמד בצילן של מפלצות הבטון והאבן של קריית הממשלה. אבל דרכו משם, מרחוב סטנטון, לסטודיו בשַארִע אל-גַ'בַּל הייתה ארוכה, מפותלת וקשה.ראשיתה בשנת הנַכּבַּה, בעקירה מאונס מן הבית, מן העיר, מן המולדת. עבד, בן חמש, אמו, אחיו ואחיותיו מתגלגלים מחיפה לעכו, מעכו למחנה מיו-מיו ומשם לדמשק למעון במסגד נטוש מאוכלס בכמה משפחות פלסטיניות.

 

 

במחוזות הפליטות האלה, בצילם של פחד המוות, השכול, חולשת הגוף ואובדן הכבוד ממלא עבד הילד את תרמילו שאותו ירוקן לנגד עינינו, כעבור שנים, ברישום, באיור, בציור ובפיסול. מוטיבים וחומרים בעבודותיו מקורם באותם ימים: במראה האולמות הרחבים של אורוות הסוסים במחנה הפליטים, בהם יריעות יוטה שימשו קירות של "הדירה המשפחתית", בזיכרון של חלונות השַערִיַה המסורגים בצפיפות דרכם הציץ הילד ממעונו הזמני במסגד בדמשק לרחוב או במראה בטנן העגולה והתפוחה של הנשים בחמאם בדמשק שם נהג לבקר עם אמו. מתוך חווית הפליטות הזו נולד עבד עבדי האמן, "צייר הכפות המשולשות" (רַסַאם אל-קִבַּאבּ אל-מֻתַ'לתַ'ה), כפי שהוכתר על ידי המשורר משה ברזילי....

  איתרע מזלו של עבד ושלוש שנות עקירה ונדודים הסתיימו באיחוד המשפחה ובשיבה לעיר המולדת. בה, בחיפה, למד אצל אמנים חשובים, בהם צבי מאירוביץ הידוע. מכאן עשה את דרכו לדרזדן שבגרמניה ללימודים באקדמיה לאומנות. כך היה עבד, כמו רבים אחרים, שותף למפעלה הגדול של המפלגה הקומוניסטית הישראלית שסייעה לצעירים לקבל את הכשרתם באירופה המזרחית ובנתה מן היסוד  שכבה של בעלי מקצועות חופשיים, אינטלקטואלים ואנשי רוח פלסטינים בישראל שתרומתם ניכרת עד היום בתחומים רבים. בדרזדן, העיר שהייתה לסמל חורבנה של אירופה במערבולת של טירוף ושנאה, זכה עבד ללמוד אצל אמנית יהודיה, ניצולת שואה, לאה גרונדיג, באווירת עמלים אינטרנציונאלית ואנטי לאומנית. כל אלה עיצבו את אישיות האמן הבוגרת שלו.

 יצירותיו של עבד עבדי מבטאות כאב כבוש וגעגוע צורב, גם אם בשפה סמלית ומעודנת. מה יותר נוסטאלגי ממרצפת בודדת שניצבת במרכזה של אחת מיצירותיו. לרבים מאתנו היא מזכירה את בית הורינו או בית סבא וסבתא וכאן, ביצירת האמנות של עבד היא מקור של חוויה אסטתית, של הרמוניה ורוגע. רק הידיעה שזו מרצפת עקורה מבית נטוש בואדי אל-צַליבּ הופכת אותה למצבה, לגלעד לחברה שהייתה ואיננה. מה יותר רומנטי, לכאורה, מחלונות מסורגים ואפלוליים בבתים ישנים שהאמן קורא לנו, כמעט בכל עבודה היוצאת מתחת ידיו, להציץ לתוכם ולהעלות בדמיוננו מראות, קולות וריחות. אבל הסוד שמסתתר בבתים איננו סוד מתוק כי רבים מיושביהם אינם עוד וגורלם של אלה שנשארו עומדים על תילם גם הוא אינו ידוע.

 אני מעריץ את היכולת הזו לאסוף שברים ולהנציח אותם, למחות בדממה ועם זאת לא לאבד תקווה. עבד עבדי מגדיר עצמו "כפלסטיני, חלק בלתי נפרד מן המזרח התיכון ומן העולם הערבי". "חוויותי האישיות" הוא אומר, "הן חוויות תרבותיות ים-תיכוניות ומוסלמיות. בו זמנית – וזה לא בהכרח מנוגד – אני קשור גם אל העולם המערבי, האירופי." למזלנו – אני אומר זאת כיהודי ישראלי – עבד הוא גם ישראלי שלמרות כאביו ותסכוליו כבן העם הפלסטיני אינו נואש מלחפש מסילות אל שוחר האמנות היהודי, לדבר אליו בשפת האמנות ובו בזמן ללמדו להכיר בסבלו של הזולת, השכן.

 הפן הציבורי של עבודתו של עבד אינו מסתכם בכך. נזכיר את שנות עבודתו כמאייר המערכת של עיתון אל-אתחאד, את פעילותו החינוכית הענפה בדאר אל-מעלמין (המכללה הערבית לחינוך) בחיפה ובחוגי אמנות לילדי ואדי אל-נסנאס; את האנדרטאות שעיצב בסחנין (יחד עם האמן גרשון קניספל), בכפר מנדא ובכפר כּנא לזכרם של הפלסטינאים שנפלו למן המרד ב-1936 ועד המאורעות הטראגיים בגליל בשנת 2000. לבסוף, במסגרת העמותה לאמנות ויזואלית שהקים לאחרונה, הוא מקיים פעילות חינוכית ענפה בסדנאות לילדים ומבוגרים.

 בכל אלה – ביצירה השופעת, בעשייה האמנותית למען הקהילה ובחינוך הדור הצעיר, יש, מצד אחד, צֻמוד (עמידה נחושה) אישי ואמנותי; מעין אמירה חוזרת ונשנית : בַּאקִן פִי חַיפה (נשאר בחיפה); מצד שני – ביטוי לאמונה שיש עוד סיכוי לחיים טובים יותר בארץ האומללה הזו – חיים של שוויון, כיבוד זכויות, הכרה בערך הזולת ותרבותו ובסבלו של האחר.

 עבודתו של עבד היא בשבילי לא רק מקור הנאה והתרוממות רוח, כמו כל אמנות טובה, אלא גם מקור לנחמה בתקופה של התלבטות אישית מייסרת לנוכח המחיר הנורא שעצמאות עמי גבתה, ויום-יום חוזרת וגובה, משכני-אחי הפלסטינים.

 

* רטרוספקטיבה בגלריה לאמנות אום אל פחם, ספטמבר-אוקטובר 2010

 

אוצרת: טל בן צבי

 התערוכה מלווה בקטלוג רחב הקף המסכם את עבודותיו של האמן עבד עאבדי ומאפשר הכרה ומבט רטרוספקטיבי עם מכלול יצירתו של אחד האמנים החשובים הפועלים בתרבות הפלסטינית בישראל. קטלוג התערוכה הוא מסע אישי וקולקטיבי של זיכרון והיסטוריה של תרבות ערבית המהווים חלק מחייו של האמן יליד חיפה. הקטלוג כולל רישומים, הדפסי אבן וליטוגרפיות שפורסמו במשך 40 שנה.

 

פ ל י ט י ם, יצירה של עבד עאבדי שהתפרסמה בספר:  אבא, מה עשית כשהרסו את ביתו של נאדר ? מאת יוסף אלגזי (גלילי),1974

מאמרים נוספים...

 
 
אתם כאן: Home מאמרים פרופ' אבנר גלעדי : עבד עאבדי – אמן חיפאי