heOFFICIAL WEBSITE AND ONLINE ART CATALOG

גברים בשמש

 

צל השתיקה
"להיחנק?… באתי למערה כדי לנשום בחופשיות. פעם אחת כדי לנשום בחופשיות! בעריסה החנקתם את בכיי, וכשגדלתי וכריתי לכם אוזן לא שמעתי זולת לחישות. […] היזהר בלשונך, היזהר בלשונך! אני רוצה שלא להיזהר בלשוני ולא פעם אחת ויחידה! קשה היה לי לנשום! אמת המערה צרה היא אבל רחבה יותר מחייכם! אמת המערה חסומה, אבל היא המוצא!" (אמיל חביבי, האופסימיסט: 108)

כך מתאר אמיל חביבי בספרו, האופסימיסט, הכרוניקה המופלאה של היעלמות סעיד אבו אל-נחס אל-מתשאאל,10 את תחושת המחנק שחשו הערבים בישראל בשנות החמישים והשישים. חביבי משתמש באמצעי הבעה אירוניים ואלגוריים המתרחקים מריאליזם אמנותי לביטוי השתיקה וההשתקה, הדיבור המהוסה וקול הזעקה.
הייצוג האוכסימורוני של דבר והיפוכו – שתיקה כצעקה קפואה בפה פעור – מופיע בכמה עבודות בתערוכה. כך, לדוגמה, בדיוקן עצמי של איברהים נובאני, ללא כותרת, 2004, נראים פנים ההופכים לחלק משיח המטפס וחודר אל תוך לוע פעור שחושף תהום צהובה. גם בציורו של עאסם אבו שקרה, דיוקן עצמי עם עניבה, 1988, מוצגים פני האמן כשהעניבה הנראית כמשקולת, כגוף זר, "עורפת" את ראשו, שעל גביו מסומנים שלושה עיגולים – שתי עיניים ומעין פה פעור לרווחה. זהו דיוקן ללא שפתיים, לשון או שיניים; מערכת החושים נמחקת מפניו של האמן ומשאירה עיגול כמסמן ריק וחסר שפה. קול הצעקה המודממת עולה מעבודותיו של אוסמה סעיד, למשל בציור ללא כותרת, 1992. בציור זה, גוף הקורבן כולו נשען על הזרוע, מעין יד ענקית היוצרת משולש ובסיס לתמיכה פיזית ונפשית. הפה הפעור הזועק מכונן יחס אמביוולנטי בין חוסר-אונים להתרסה. השתיקה כהתרסה נוכחת בעבודותיו של מיכאל חלאק. בציור לא כותרת, 2008, נראה האמן בכובע צמר, כשעיניו עצומות למחצה, והוא נושף הבל פה המטשטש את אזור הפה עד למחיקתו.
השתיקות ואפשרויות הדיבור המלוות את העבודות מעלות על הדעת את המושג "דיפרנד",  שטבע הפילוסוף הצרפתי ז'אן פרנסוא ליוטאר כדי לתאר פער בלתי-ניתן-לגישור בין שני סוגי שיח:

"מקרה של דיפרנד בין שני צדדים מתקיים כאשר הניהול של העימות שמציבם זה מול זה נוצר בניב של אחד מהם, ואילו את העוולה שממנה סובל האחר אי אפשר לבטא בניב זה […] מה שמאוים אינו יחיד מזוהה, אלא היכולת לדבר ולשתוק. […]  הדיפרנד הוא המצב הלא יציב והרגע של הלשון שבו משהו שצריך להיות בר ביטוי בהיגדים כבר אינו יכול להיות כזה. מצב זה כולל את השתיקה שהיא היגד שלילי, אבל הוא קורא גם להיגדים אפשריים בעיקרון."11

הדיבור המהוסה או השתיקה נוכחים כצל כבד לא רק ביצירות האמנות עצמן, אלא בהכרח גם בנסיבות היצירה האמנותית. השתיקה היא, במובן זה, ביטוי נאמן למתח היומיומי הבלתי-אפשרי המלווה יצירה פלסטינית במציאות הקיומית של המיעוט הפלסטיני בישראל. עמדה אירונית דומה שהפגין אמיל חביבי ביצירותיו הספרותיות כלפי המתח בין השתיקה לבין האפשרות לדבר וליצור נרטיב היסטורי ניכרת בעבודת הווידיאו של סכנדר קובטי ורביע בוכארי, אמת, 2003. בווידיאו, נראים האמנים כמדריכי תיירים ביפו המגוללים את ה"היסטוריה" של המקום כנרטיב בדוי לחלוטין תוך שהם יוצרים פרודיה אלטרנטיבית, שאותה הם מכנים באירוניה "אמת".

הדיאלקטיקה בין טקסט היסטורי מפורט לבין ייצוג סימבולי ניכרת ברישומיו של עבד עאבדי אשר ליוו את סיפורי ומא נסינא (1980-1982) של סלמאן נאטור המתעדים את ארועי הנכבה. הדמויות הכבדות והשחורות מוצגות ברישומים אלה כנוכחות בזירתו המופשטת וחסרת הסימנים המזהים הגיאוגרפיים של ארוע מסוים. המתח בין טקסט העוסק באלימות ואובדן שהתרחשו במיקום ובזמן ספציפיים לבין המרחב המופשט מטעין את הרישום במערכת סימבולית על-זמנית, מקומית ואוניברסלית כאחת. מתח זה ניכר גם ברישומיו של אוסמה סעיד שנוצרו כשנה לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1988. רישומים אלה באקריליק על נייר מתארים את אינתיפאדת האבנים בשלושה צבעים: אוֹכֶּר, אדום ושחור. צבעוניות זו המזכירה את לוח-הצבעים של כדים יווניים קלאסיים יוצרת סיפור מיתולוגי של כוח ומאבק. בעבודה ללא כותרת, 1993, מתוחה דמות של אישה כמעין גשר מטפורי בין כוחות כאוטיים לבין העולם המסודר ובעל ההגיון הפנימי. סעיד מדגיש את מחיר הכאב הפיזי והנפשי שגובה מן הדמות מתיחת כל שריריה במאמץ מתמשך להדוף את הכוחות המאיימים על עולמה. את עבודותיו מסדרת אמא וילד, 1987, צייר אסד עזי על רקע האינתיפאדה הראשונה, והן מבוססות על קומפוזיציה אחת החוזרת ונשנית בהן. במערך האלגורי, שהוא מציג, נראים מצד ימין אם וילד על חוף הים ומצד שמאל שחקני כדורגל כשבתווך מופיעה דמות המשוגע העירום. הגבריות המיוצגת בדמות המשוגע ובדמויות הכדורגלנים איננה מתורגמת לשליטה ולכוח העשויים לשנות את גורלן של הדמויות. האלגוריה אינה מציעה פתרון הגיוני או סימבולי לחוסר-האונים ולפגיעות המוצגים בעבודות, והדמויות מקובעות בסופו של דבר בקומפוזיציה של אלימות שקפאה. חוסר-אונים דומה ניכר גם בדימויי הדייג של אסד עזי. העבודה דייג סגול, 1985, מציגה דייג בודד מוקף בגלי ים, שנראה כאילו האדמה נשמטת מתחת לרגליו והוא כמו עומד על המים. בציור דייג בפרופיל, 1985, עומד הדייג עירום ופגיע, ואילו הים הצבוע באדום עז נראה לעתים כמעין נהר של דם. תחושת הפגיעות וחוסר שיווי המשקל מועצמת בציור דייג, 1985, שבו עומד דיג עירום לבן שיער על חסקה ומחזיק בשתי ידיו קצה של חכה/מוט קצרה ביותר כמי שמנסה לא ליפול למים. בציורי הדייגים של עזי, הים אינו מרחב מוגן, אלא מרחב אקספרסיבי המאיים לבלוע את הדמות האנושית העומדת בתוכו במלוא בדידותה, עירומה ושבריריותה.
בין השתיקה לאלגוריה, באים לידי ביטוי תחושת המחנק, חוסר-האונים והפגיעות שאותה מבטא אמיל חביבי בסראיא, בת השד הרע,12 גרסתו הלירית-אירונית למשל המערה האפלטוני.

Leave a Reply

פוסטים אחרונים

עבד עאבדי, "ניחוחות (הומאז' לסליבא ח'מיס)
נובמבר 9, 2021By
עבד עאבדי | אני והמקום מקום
יולי 1, 2021By
תערוכת יחיד"מאתגר את המגיפה"
יוני 30, 2021By
"דרך חיפה": מוזיאון חיפה לאמנות מציין 70 שנה להיווסדו בתערוכת ענק
יוני 30, 2021By
גדעון לוי [הארץ]רגע האמת: יהודית או דמוקרטית?
יוני 27, 2021By
תערוכה חדשה לכבוד יובל ה-70 למוזיאון חיפה לאמנות: "דרך חיפה"
יוני 16, 2021By
תערוכת יחיד:דיאלוג בנוכחות המקום / גלריית בלקיס
מאי 25, 2021By
מילון / פריז: אמנות עכשווית של המזרח התיכון
מאי 23, 2021By
"דרך חיפה" / מוזיאון חיפה לאמנות
מאי 23, 2021By
השתקפויות / אמנות עכשווית של המזרח התיכון וצפון אפריקה
מאי 23, 2021By

עבודות אחרונות

GDPR