טל בן–צבי, “סַבְּרָה – ייצוגי הנכבה באמנות הפלסטינית בישראל”, הוצאת רסלינג, 2014
הנכבה – אסון הגירוש אשר פקד את הערבים–פלסטינים ב-1948 – הייתה ועודנה אירוע היסטורי מכונן בתפיסה העצמית ובתרבות הלאומית הפלסטינית. היא הפכה לציר שעליו נבנו הזיכרון הקיבוצי, הזהות העצמית והתביעות הפוליטיות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית במדינה משלו בצידה של ישראל.
יצירה של עבד עבאדי: “קריאה לשביתה“
לאחרונה פורסם בהוצאת “רסלינג” ספרה של החוקרת ד”ר טל בן–צבי, הבוחנת מהו מקומה של הנכבה במבעים האמנותיים של אמניות ואמנים ערבים–פלסטינים אזרחי מדינת ישראל בני שלושה דורות – מ-1948 עד ימינו. נציג הדור הראשון הוא האמן עבד עאבדי, אשר למד במזרח גרמניה בשנות ה-60; חמשת היוצרים בני הדור השני, שהחלו את פעילותם האמנותית בשנות ה-70 וה-80, הם וליד אבו שקרה, אוסמה סעיד, אסד עזי, אבראהים נובאני ועאסם אבו שקרה; ואילו חנא פרח, כפר בירעים, סאמי בוכארי, אחלאם שיבלי, ראידה אדון, סכנדר קובטי, רביע בוכארי, אניסה אשקר, ראפת חטאב ודוראר בכרי הם האמנים אשר מייצגים את בני הדור השלישי.
עיוניה של בן–צבי ביצירות האמנים בני שלושת הדורות התפתחו במקביל לפעילותה כאוצרת של תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות, בהן הוצגה עבודתם של אמנים אלה. בפעילות זו, לאורך למעלה מחמש–עשרה שנים, חתרה בן צבי להביא לחשיפת סיפורה המגוון והטעון של האמנות הערבית–פלסטינית הנוצרת בישראל, ולהנגישה לקהלים גדולים ככל הניתן. לדבריה, “הספר מהווה המחשה להשפעת שינוי שיח זה על מערכים של יצירה, פרשנות וביקורת של אמנות פלסטינית עכשווית בישראל, אך גם חותר לשנות את היסטוריית הייצוג הטעונה ואת העמדות הנובעות ממנה ולסמן לה אופק של שינוי”.
על חלקו של האמן הקומוניסטי עבד עבאדי
אחד הפרקים המרכזיים בספר מקדש לאמן הקומוניסט עבד עאבדי, אשר נולד במשפחה חיפאית ותיקה. דוד אמו, עבד אל רחמן אל חאג’, היה ראש העיר של חיפה בשנים 1927-1920. באפריל 1948, אז היה עבד עאבדי בן ארבע, הוא, אמו, אחיו ואחיותיו נעקרו מביתם, ואילו אביו נשאר בחיפה. מחיפה הגיעו לעכו, ומשם הפליגו כעבור שבועיים בספינה רעועה ללבנון. בלבנון, הם הוכנסו תחילה למחנה המעבר קרטינה שבנמל ביירות, אחר כך עברו למחנה הפליטים מייה מייה ליד צידון, ומשם המשיכו למחנה הפליטים אל ירמוק בפאתי העיר דמשק.
בתום שלוש שנות נדודים בין מחנות הפליטים, הורשו האם וילדיה לחזור לתחומי ישראל ב-1951, במסגרת פרויקט איחוד משפחות. בתקופת לימודיו התיכוניים, למד ציור ופיסול בסדנאותיהם של המורים אברהם ישכילוצבי מאירוביץ והפסל מרדכי כפרי, והצטרף לברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק”י).
ב-1962, התקבל עאבדי לאגודת הציירים והפסלים בחיפה, והיה לאמן הערבי הראשון שנמנה עם חבריה. באותה שנה הוא גם הציג את תערוכתו הראשונה בתל–אביב. הודות למלגה שקיבל באמצעות המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק”י), המשיך ללימודים אקדמיים באקדמיה לאמנות יפה בדרזדן שבמזרח גרמניה, ובמהלך שנות לימודיו – למד אצל המורים גרהרד קיטנר, גרהרד בונדזין ולאה גרונדיג. עאבדי קיבל אות הצטיינות על עבודת הגמר שלו, דבר שאיפשר לו שנת התמחות נוספת באקדמיה בנושא ציורי קיר ופיסול סביבתי.
בשנת 1970 קיבל תעודת מאסטר, ואף נבחר לאחר מכן על ידי המנחה האקדמי שלו, פרופ’ גרהרד בונדזין, יחד עם סטודנטים בוגרים אחרים באקדמיה, להשתתף בהקמת ציור קיר על אחת מחזיתות ארמון התרבות בדרזדן (Kulturpalast), אשר נבנה בשנת 1968 במרכז העיר. ציור קיר זה עדיין ממשיך להיות אתר תרבותי חשוב בחלק זה של גרמניה. במשך שנים הוא פרסם מעבודותיו בעיתון “אל–אתיחאד” ואייר כרזות פוליטיות של מק”י ושל הוועד להגנה על האדמות הערביות, בייחוד לקראת יום האדמה ואחריו (ר’ איור בעמוד זה).
האמנות של השכבות הלא–הגמוניות
ד”ר טל בן צבי, מחברת הספר, נבחרה לפני שנתיים לכהן כמשנה לנשיא בצלאל. היא מלמדת במוסדות שונים, חברה בקבוצות מחקר במכון ון ליר בירושלים, וכיהנה כראש בית הספר לאמנויות במכללת סמינר הקיבוצים בתל אביב. היא אצרה תערוכות יחיד וקבוצתיות רבות, בהן של אמנות פלסטינית מקומית כמו “גברים בשמש” (מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית) ותערוכת רטרוספקטיבה לאמן עאבדי (הגלריה לאמנות באום אל–פאחם).
על פעילותה קיבלה את פרס האוצר מטעם משרד התרבות, המדע והספורט. בנימוקי השופטים נכתב בין השאר כי “טל בן צבי מוכרת בעשור השנים האחרונות כאחת האוצרות והחוקרות המצוינות של אמנות ישראלית ופלסטינית. המגמות שבהן היא עוסקת מעוגנות בשכבות חברתיות או באוכלוסיות שלא תפסו מקום מרכזי באמנות הישראלית ההגמונית”.
