טל בן צבי
עבד עאבדי, יליד חיפה 1942. חי ועובד בחיפה
אמנותו של עבד עאבדי מעוגנת בעיקרה במרחב אוטונומי של שפת ספרות ועתונות ערבית. ב-1964, נסע עאבדי ללמוד אמנות בדרזדן וצייר שם רישומים רבים שנדפסו בעתונות הערבית ובהם הופיעו דמויות של פליטים במרחב חסר זיהוי גיאוגרפי. ברישום ללא כותרת, 1968, מתפתלת שיירת פליטים כנחש תחת השמש הקופחת, כאותן שיירות ארוכות של מגורשים שעשו דרכן אל עתיד לא ידוע. ברישום אחר מאותה שנה, מופיעה דמות של אישה פלסטינית עם ילדה מתחת לשיח צבר, דמות זו מעידה כי הפליטות שאותה מתאר עאבדי איננה נשענת בלעדית על חוויית מחנות הפליטים בעולם הערבי, אלא מתארת גם את הפליטים הפנימיים בתוך גבולות 1948.
לאחר שחזר מלימודיו, שימש עאבדי, מ-1972 ועד 1982, כעורך הגרפי של עתון המפלגה הקומוניסטית בשפה הערבית אל-אתחאד ושל כתב-העת הספרותי אל-ג’דיד והשפיע על התרבות הוויזואלית של המיעוט הפלסטיני בישראל. בשנים 1980-1982, פרסם סלמאן נאטור באל-ג’דיד אוסף סיפורים קצרים בשם ומא נסינא (שלא נשכח) על הארועים של נכבת 1948. את תפקיד המספר מילא בסיפורים שיח’ זקן קמוט פנים. כל סיפור נפתח ברישום של עאבדי וכותרתו שולבה ברישום. כך למשל, ברישום הפותח את הסיפור “מהבאר עד מסגד רמלה” נראית דמות הגבר הזקן כשהבעת צער על פניו חרושי הקמטים והוא פורש ידיו בקומפוזיציה של צלב; לצידו נראות נשים מקוננות ולמרגלותיהן – גופת מת בתכריכים. מתחת לרישום, מתאר ה”שיח’ קמוט הפנים” את שאירע בשוק של יום ד’ בעיר רמלה במרס 1948, את סצינת התפוצצות הפצצה שהונחה בין דוכני הירקות וגרמה למותם של רבים. המתח בין הטקסט העוסק באלימות ובאובדן לקומפוזיציה האופקית של הרישום לדמויות הכבדות והשחורות ולמיקום הרישום במרחב גיאוגרפי מופשט, המסומן רק באמצעות קו מתאר של מינרט המסגד מטעין את הרישום במערכת סימבולית על-זמנית. הגופה השוכבת, כשפניה מוסתרים, היא קורבן ספציפי ואוניברסלי בעת ובעונה אחת.
ברישומים אחרים חוזרת הדיאלקטיקה בין הטקסט המפורט לבין אופי הרישום הסימבולי. דוגמה לכך היא רישום המלווה את הסיפור “מלכודת בחוביזה” המתאר קבוצת נשים המתבוננת מן הצד בנורא מכל. קבוצת נשים גם מלווה את הסיפור “כמו הצבר בעילבון”. ברישום זה נראות דמות פצועה השוכבת על הקרקע ודמות אישה הנוגעת בפניה ביד מהססת. מאחור, מוצגות כמה דמויות של נשים המליטות את פניהן בצער. הדמויות ממוקמות במרחב ריק מאדם, הרחק ממקום יישוב וממקור עזרה. הדמות השוכבת על הקרקע מוזכרת בסיפור ומזוהה עם דמות מרכזית בסיפור הטבח בעילבון – דמותו של שרת הכנסייה המרונית סמעאן שופני, שגופתו נשארה מוטלת ליד הכנסייה.
המתח בין הטקסט המפורט לבין הרישום הסימבולי ניכר גם ברישום הכנה לכרזת ההצגה “גברים בשמש”. ב-1979 יצר עאבדי את התפאורה להצגה “גברים בשמש” שהועלתה בשפה הערבית בתיאטרון אלמידאן בנצרת בבימויו של ריאד מאסרווה. ברישום ההכנה, נראה ריבוע מחולק לשני חלקים שונים: בצד אחד, ניצבות שלוש דמויות עטויות כפיות, שגופן משורטט בקווי מתאר בלבד; הדמויות הצפופות מניפות את ידיהן למעלה ונראה כאילו הן עומדות ליפול אל עברו האחר של הרישום. בצד האחר, שוכבות שלוש דמויות, מעין גוויות, על הקרקע, פני אחת מהן פונים כלפי מעלה ואלה של שתי האחרות כלפי הקרקע. בעוד שהדמויות העומדות זועקות והכפיות שלראשיהן מזהות אותן כערביות, הדמויות השוכבות הן ללא כפיות ולפיכך מסומנות כמייצגות סבל אוניברסלי במרחב מופשט לחלוטין.
ברישומי הפליטים, ברישומים מסדרת ומא נסינא וברישומים שנלוו להצגה “גברים בשמש”, ממוקמות הדמויות במרחב גיאוגרפי מופשט, שלעתים משורטט באופן גרפי במספר קווים בלבד. הדמויות הממוקמות על הנייר הלבן שואבות את כוחן המקומי, הקונקרטי, מן המרחב הטקסטואלי, הספרותי. מרחב טקסטואלי זה כולל כתיבה ספרותית עשירה של סופרים ומשוררים, דוגמת אמיל חביבי, אנטון שמאס, מוחמד עלי טאהא, סלמאן נאטור, סמיח אלקאסם ואחרים, המעניקים לרישומים את ההקשרים הפוליטיים הקונקרטיים של תקופתם.
{flike}
“הדהד הקול וכמעט שנקב ההד באוזניו כשחזר אליו ממעמקי המיכל: לפני שנמוג הרעם של קריאתו הראשונה צעק שוב: ‘הי אתם!…’
הניח ידיים קשות על שולי הלוע: נשען על זרועותיו החזקות ואחר כך החליק אל פנים המיכל. חשיכה סמיכה שררה במיכל עד שכמעט לא הצליח לראות דבר: כאשר הרכין את גופו הרחק מן הלוע נפל כתם אור צהוב על רצפת המיכל והאיר חזה אחד המכוסה שיער אפור וסמיך אשר החל להזהיר כאילו מצופה בדיל… נרכן אבו-ח’יזראן והצמיד את אוזנו אל השיער האפור הרטוב: הגוף היה קר ושותק. שלח יד וגישש את דרכו אל פינת המיכל: יד שלוחה מן הגופה השניה אחזה עדין בקורת הברזל. ניסה למצוא את הראש ולא עלה בידו לחוש אלא את הכתפיים הרטובות: אחר כך התגלה הראש השמוט על החזה וכאשר נגעה ידו בפנים, צללה אל תוך הפה הפעור.” (ע’סאן כנפאני, “גברים בשמש”: 81-82)
“[…] החליקה המחשבה מראשו והתגלגלה על לשונו:
‘מדוע לא דפקו על דפנות המיכל?…’
סובב סביב עצמו וחש כמי שעומד לכרוע תחתיו. עלה במדרגה אל מושבו והשעין את ראשו על ההגה:
‘מדוע לא דפקתם על דפנות המיכל מדוע לא אמרתם? מדוע?’
ולפתע החל המידבר כולו מחזיר את הקול:
‘מדוע לא דפקתם על דפנות המיכל? מדוע לא דפקתם על המיכל? מדוע? מדוע? מדוע?'” (שם: 85-86)
