מאת : גדעון לוי [הארץ] 27.06.21
ביום רביעי נדע אם כנסת ישראל רוצה מדינה יהודית או דמוקרטית. אין לכנסת בחירה אחרת, זולת הבחירה בין השתיים. אין לישראל אפשרות אחרת, זולת הבחירה באחת — אחת בלבד — משתי אפשרויות אלו. אין גם וגם, כמו שהישראלים משקרים עצמם לדעת. צריך לבחור.ההצבעה על הארכת התיקון לחוק האזרחות תהיה רגע אמת. נכון שהחוק עצמו אינו חשוב מבחינה מעשית, ישראל תדע תמיד לעקפו, אבל משמעותו ההצהרתית חשובה. נכון גם שישראל בחרה מזמן. היא בחרה להיות יהודית מיום כינונה, עם חקיקת חוק השבות. מאז לא היה רגע שבו לא נותרה נאמנה לבחירה הזאת. כל חוקיה ופעולותיה נקבעו לאורו של העיקרון הזה — להיות מדינה יהודית לפני הכל, ואחר כך, אם אפשר, גם דמוקרטית. אם אפשר, למה לא. ובכן, אי אפשר. את אותם ישראלים שמודים בהעדפתם, דמוקרטים מושבעים או לאומנים מוצהרים, צריך להוקיר על יושרתם. הסכנה אורבת מכיוון מוליכי השולל, הרוב המוחלט, שאומרים שהם רוצים גם יהודית וגם דמוקרטית ומשוכנעים שהדבר אפשרי. יתרונו של חוק האזרחות, כמו חוק הלאום, שהוא מחייב בחירה. הוא מוכיח שאי אפשר לרקוד על שתי החתונות.אין דבר כזה יהודית ודמוקרטית, כי ביום רביעי הכנסת תהיה חייבת לבחור בין השתיים. מי שמעדיף מדינה יהודית יצביע בעד הארכת תוקפו של התיקון המפלה והמקומם בחוק האזרחות, שתוחם פער מפורש בין הזכויות של אזרח יהודי לזכויות של אזרח ערבי, עם עליונות יהודית מפורשת בספר החוקים. מי שמעדיף מדינה דמוקרטית ירים כמובן ידו נגד החוק. הכי צבוע הוא הרוב המוחץ של הבית, שיגיד שהוא בעד החוק וגם בעד הדמוקרטיה; שיגיד שהחוק הוא זמני, רק עוד שנה ודי, וכי צרכי הביטחון מחייבים אותו. אלו סוכני המכירות הנכלוליים ביותר של הציונות. אל תקנו מהם מכונית יד שנייה. הם יונו אתכם.איש לא יכול לקחת עוד ברצינות את תירוצי הסכנות הביטחוניות שביטול החוק מציב כביכול. האם ישראל העלתה אי פעם על דעתה למנוע מיהודי בריה”מ — יהודים, חצאי יהודים וניני יהודים — להתאזרח אוטומטית בישראל בגלל הפוטנציאל העברייני המבוטל של מיעוט מביניהם? הסכנה היחידה שישראל חוששת מפניה בחוק היא הסכנה הדמוגרפית, גם אם רק מעטים יודו בכך. עצם אזכורה — לא סכנה שאורבת מצד מהגרים זרים או מבקשי מקלט, אלא מצד מי שהם בני הארץ הזאת לפחות כמו היהודים — היא לאומנות בלתי נסבלת. עצם קיומה של הסכנה הזאת בשיח מוכיח את הבחירה שישראל עשתה כבר בין היהודית לדמוקרטית. הציונות, ששיקרה בראשיתה על אודות עם בלי ארץ שהגיע לארץ בלי עם, רוצה גם להיות עם עליון בארץ שלא היתה מעולם בלי עם. ישראל בחרה להיות מדינה יהודית עם מס שפתיים לדמוקרטית. כל אימת שמתגלית סתירה בין השתיים, ההעדפה היא ברורה, במסווה של שיקולי ביטחון, שמכסים על הכל.
בזמן מלחמת האזרחים בסוריה, ביקש הצייר החיפאי, עבד עאבדי, להציל את אחותו שהיתה נצורה במחנה הפליטים ירמוכ. אחותו היתה ילידת הארץ הזאת, חיפאית, מלח הארץ. כל מאמציו של עאבדי לא הועילו: אף שהוא אזרח המדינה, הוא לא הורשה להשיב את אחותו לארץ הולדתה, גם לא כשסכנת חיים ריחפה מעל ראשה. לוטפיה הקשישה מתה לפני כשנה בסוריה, מבלי שהצליחה לממש את חלומה ולחזור למולדת ממנה גורשה. אחיה, אזרח המדינה, לא הצליח להצילה, כי אינו יהודי. מה תגידו לאזרח עאבדי? קראו לזה איך שתרצו, דמוקרטיה שוויונית זה לא. לוטפיה מתה בסוריה, ואִתה האשליה של הדמוקרטיה הישראלית. ביום רביעי יינעץ עוד מסמר בארון המתים העתיק הזה.
