על לאומיות ואמנות פלסטית

הוא נולד בחיפה, נצר לעבד אל רחמן אל חאג’, אשר כיהן בשנת 1928 כראש העיר. במשך שלוש שנים, משנת 1948 עד 1951, היה פליט עם אמו ועם אחיו, שהה במחנה הפליטים “מיה-מיה”, שליד צידון ושב לחיפה כחלק מאיחוד משפחות.

בצעירותו הצטרף עאבדי למפלגה הקומוניסטית, ובזכות מלגה ממק”י נסע לגרמניה המזרחית בשנותה?60 ללמוד באקדמיה לאמנות בדרזדן, והתמחה שם בציורי גיר ובגרפיקה אמנותית. בתקופת לימודיו פגש את ג’ודי (יהודית), סטודנטית מהונגריה, נשא אותה לאישה, ולזוג נולדו שלושה בנים, שניים מהם חיים כיום בהונגריה והשלישי בחיפה.

 

מאז שובו לארץ בשנת 1971, היה עאבדי מאייר ומבקר אמנות בעיתונות הערבית במשך שנים אחדות. “בתרבות השמית העדיפו את הערבסקה, ואני עשיתי צעד חשוב בתרגום המילה הכתובה באמצעות אילוסטרציה”, הוא מציין. “לצערי מאז סיום עבודתי בשנות ה-80 אי אפשר למצוא אילוסטרציות בשום עיתון ערבי-ישראלי”.

 

עאבדי הוא חבר באגודת הציירים והפסלים, והאמן הערבי הראשון שהתקבל לשורותיה, והוא מגדיר את עצמו כאמן פלסטיני. בשנת 1976 הקים עם גרשון קניספל את האנדרטה לציון יום האדמה, הניצבת בבית הקברות המוסלמי בסכנין. ברוח זו גם חוויית הפליטות נוכחת ביצירותיו. “ציירתי את נושא הפליטות כמי שהיה פליט בעצמו”, הוא מספר, “עסקתי בנושא גדרות בעבודתי, וכיום אני לא עוסק בכך ישירות”.

 

במשך השנים הוא הציג במספר רב של תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בארץ ובחו”ל, בין היתר, בתערוכה “הן אפשר” של 70 אמנים פלסטינים וישראלים בניו יורק ובתערוכת היחיד “ומא נסינא” (לא שכחנו). בימים אלה הוא עובד על תערוכה חדשה שנושאה “רבדים של שקוף” ברישום, שתוצג בגרמניה במאי. “במשך השנים עברתי תחומים רבים”, הוא אומר, “אבל נותרתי נאמן לרישום”.

 

אחת השאיפות המנחות את עאבדי היא לעורר עניין ולקרב את הציבור במגזר הערבי לאמנות. עד לפני חודש (“אני נושא עכשיו תואר חדש,’פנסיונר'”) הוא לימד אמנות והיסטוריה של האמנות במכללה הערבית להכשרת מורים בחיפה, וכיום הוא עושה זאת בין היתר בגלריה שלו בוואדי ניסנאס ובמסגרת עמותת ערבל. “המצב בחברה הערבית מדכא למדי”, הוא אומר, “קיימת כאן התעניינות קטנה מאוד בקרב הצרכנים והרוכשים של אמנות “.

 

 {flike}