OFFICIAL WEBSITE AND ONLINE ART ARCHIVE

העקירה מחיפה והשיבה אליה

מאת עבד עאבדי

בהוקרה לאבי, קאסם עאבדי
 

כבר סיפרתי, ויותר מפעם אחת, את תולדות העקירה של משפחתי ומשפחות חיפאיות אחרות שאני מקורב אליהן לארצות השכנות בשנת הנכבה“, ובמיוחד באותו יום גורלי ורע, בתאריך 22.04.1948, יום נפילתה של חיפה.

הייתי בן שש וחודשיים, אבל אני זוכר את האירועים שעברו עלינו כשעזבנו את ביתנו ברחוב סטנטון (כיום שיבת ציון) אל בית אלקַלְעָאווי” (בית משפחת אמי, חַיְרִיֶה) שהיה קרוב יותר לשער העקירה בנמל. צעדנו בבהלה אל השער המבשר רעות. גם היום כשאני עובר לידו אני נזכר ברגע היציאה ובהמוני הפלסטינים שגרו בעיר התחתית, שעמדו בתור גדול כדי להימלט מחשש לפוגרום, אך בתקווה לשוב בקרוב.

 

באותו יום התרוקנה חיפה מתושביה, ומספרם הצטמצם בתוך כמה ימים לפי נתוני רשות האוכלוסין הישראלית השוכנת מול בית העירייה מכ– 75,000 אזרחים ל– 2800.איך עזבו?! איך עזבנו?! האם התאדו התאדינו מעל מי הים שנשאו אותנו בספינות מרכבוסירות דייגים שעגנו בחוף סיקָלי (בחוף שמן) הסמוך לנמל ובמעגן הדייג בחוף אלחָדר בן עבאס (מול מערת אליהו ).האם היו אלה הנחתות של הבריטים, שהעבירו את התושבים באדיבות, ללא בדיקה וללא ביקורת של מחלקת ההגירה, וללא תשלום, שלא כמו שעשתה רשות הרכבות הגרמנית “DEUTSCHE REICH BAHN”, שדרשה תשלום מאזרחיה היהודים כשהעבירה אותם אל מחנות ההשמדה מיידנק ובוכנוואלד הקרובים לעיר ויימר, עיר הפילוסופים והמשוררים גתה ושילר!כולם עזבו וכולנו עזבנופרט לאבא שלי (קאסם דיב עאבדי) אשר סרב לעזוב את חיפה, העיר שבה נולד סבולפני עזיבתנו, בחצר בני משפחת אלקלעאווי, שהיו סוחרי בשר מפורסמים, התחננו אל אבא שיצטרף אלינו, שנצא ביחד עד שירגע המצב ונשוב אחרי מספר ימים. זכרתי את משפטו האחרון באותו רגע אני נשאר כאן“! אמר בעקשנות אבל נשמע כמי שמתחנן שנישאר, ושלא יאונה לנו כל רע!

מכיוון שקרובי המשפחה של אמא וגם של אבא, שהיו בבעלותם נכסים רבים בעיר התחתית ובהדר ( כמו ברחוב סירקין 7), לחצו עלינו לצאת מהעיר, עזבנו אותו לבד בחיפה. יצאנו בלעדיו אל מעבר לים, אל עולם לא ידוע, מנוכר, כפי שתיאר אחי המנוח דיב בספרו הרהורי הזמןלפני מותו.התאדינו בניכר למשך שלוש שנים, בין המחנות אלמיה ומיהואלקרנטינהשליד נמל ביירות, משם ברחנו אל דמשק, שם גרה אחותי הבכורה לוטפיה, שהתגלגלה לשם עם משפחתה מחיפה דרך עבר הירדן.

התמזל מזלנו וחזרנו אל חיפה אחרי תלאות רבות, בעזרת הצלב האדום ולחצים גדולים של מוסדות בינלאומיים, שאיפשרו לחלק מהפליטים לשוב בשם מה שקרוי פעולה הומניטריתלאיחוד משפחות. הסעיף הזה התיר לאלפי פלסטינים לשוב למולדת.כשחזרנו, נודע לנו שהחבר של אבא ושותפו בחאן אלצרצור ואחרים עזרו לו במילוי הטפסים הנדרשים. חיים שמידט, המכונה שמידו“, היה שותפו של אבא בסחר הסוסים, החמורים והפרדות. הוא גר בקרית מוצקין או כפראתא הקרובה לשפרעם בזמן המנדט וכמה שנים אחרי קום המדינה.

 

חזרנו אל חיפה באמצע שנות החמישים, ללא אחותי הבכורה לוטפיה שנאלצה להישאר בגלות במחנה ירמוק עם הבנים, הנכדים והנינים שלה. חזרנו אחרי מות סבנו, נאיף אל חאג‘, אחיו של עבד אל רחמאן אלחאג‘, שהיה ראש עיריית חיפה, וקברנו אותו ב– 1949 בצידון שבלבנון. חזרנו אחרי שנפרדנו מהסבתא הלבנונית פאטמה אלקלעאווי, שהתעקשה להישאר עם משפחתה הפלסטינית במסע הכאב, והלכה לעולמה בדמשק מאוחר יותר בזמן העדרנו.

אבא הקפיד להיות אזרח טובכלפי הרשות הישראלית החדשה, היה מהראשונים שנשארו בחיפה והאזרח הערבי השלישי שקבל תעודת זהות המתחילה בסיפרה 2, המיועדת ללאיהודים, שאחריה אפסים ואז 3 – כלומר 0003\2. אבל זה לא עזר לו. הוא הפסיד את כל הזכאות לירושה ולנכס של משפחתו, כי כולם נפקדים, כולל הבית של סבי קאסם דיב עאבדי, הנמצא ברחוב כיאט 5, מול בניין חיאט הקרוב לשער הראשי הנמל, שער פלמר, על שם המהנדס האנגלי שתכנן את בניית הנמל בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת.

על פי עדותו של סלים חיאט בן עזיז, אחד האישים החשובים והעשירים ביותר בחיפה, ששכניו, דיאא ואברהים ודיב ואשת סבי, היו ביחסים מעולים, ושאינו שוכח שום פרט, הבית נבנה בשנות השלושים, ומאוחר יותר נפטר סבי, אחרי שהתגרש מסבתא זהרא אלמוכתאר, מטריפולי שבלבנון, ועזב את בניה קאסם, אבי, ואחיו יוסף ונשא אישה בת למשפחתו עזאווי. משום כך לא נכללנו בירושה עוד לפני שהמדינה העברית שמה יד על נכסי הנפקדים וראתה את עצמה כבעלים חוקייםבאמצעות חברת עמידר המנהלת את הרכוש הנטוש של הנפקדים והנוכחים.

אבי היה נאמן גם לשותפו הפלסטיני ממשפחת צרצור, כך ששמר על החאן אחרי הגירתו, היות והחאן היה לרכוש המדינה, עם מתן זכות השימוש בנכס בדמי מפתח.

*************

חאן אלצרצור שוק הגרוטאות

חאן אלצרצור נמצא בין שני רחובות ראשיים: רחעירק ורחוב נצרת. בצידו המערבי ניצבת תחנת הרכבת החיגאזית, ומדרום מסגד אלאסתקלאל. בכיכר ניצב עמוד פייסלוחומת הנמל בהמשך למסילת הרכבת. בסמוך היה גם קולנוע אנצר, שהקרין סרטים מצריים וסרטי טרזן שהתרחשו ביערותיה של אפריקה שלא שוחררה עדיין. חיפה העתיקה כללה מספר שכונות, כמו שכונת הכנסיות, וואדי אסליב ושכונת אלעזאזווה, וואדי רושמיה התחתון. בסריקה טופוגרפית אחרי הריסת השכונות הללו שחיו בהן יותר מ-25,000 איש, נראות היום שטח הרוס ונטוש.

אבי היה מפקח בחאן שבו שוכנו הסוסים, הפרדות והחמורים, וגם הרוכלים שלא היה להם מקום לגור בו מלבד חאן אלגיסי“, כינויו של אבא משנים קודמות. חלק משוכני החאן עבדו בחלוקת קרח ונפט בעגלות רתומות לסוסים ופרדות ברחבי חיפה. אחרים היו רוכלים המביאים את גרוטאותיהם ולנים בחאן עד הבוקר. עבד בחאן גם הפַּרְזָל שטיפל ברגלי הסוסים והפרדות ודאג למצבם אחרי יום עבודה.

מי היו אורחי החאן?

נתחיל באחד מהם, “הנציב העליון” – אבא, בהומור שירש מדודו עבד אלרחמאן שאני נושא את שמו נתן את הכינוי הזה לעולה יהודי מעירק שגר בחאן לתקופה מסויימת. הוא נראה איש חכם למרות חייו האומללים, מדבר במבטא עירקי ומתעלם מכך שהוא בא מעירק במטרה להקים מולדת ליהודים בלבד. עורו היה בהיר והוא נראה כמו אירופאי שלא שייך למקום. רוב הזמן חשבתי שהוא קרוב של אלברט קוגמן חבר מפלגה ממוצא עירקי גם הוא, אשר למד מכניקה בגרמניה כמה שנים לפני, ועדיין חי שם

נאגיללא שם משפחה.. שכנויו ככה” – אכן זה היה הכינוי שלו, ולמה? אני לא זוכר, האם בגלל האידיש בה דיברו הרוכלים היהודים בשנות החמישים של המאה הקודמת והתושבים הערבים ויהודי המזרח, שיבשו את המונחים הרווחים כמו למשל המושג בעל הביתנקרא בלאבייתאו בלאבוס“. גם המושג הרווח עד היום בקרב סוחרי הגרוטאות הבאים מגנין וסביבתה אל וואדי ניסנס, ואשר שידלו את תושבי השכונה לסחור בגרוטאות, הוא “alte sachen altashech” ובקיצור אלטעזאכן“! מושג שהבנתי את פירושו כשלמדתי את השפה הגרמנית במכון הירדר בגרמניה.

נאגיכפי שניכר מחזותו, הוא בן למשפחה אפריקאית שהגיעה לפלסטין עם מסעות אברהים פאשא ממצרים להקמת מדינה משתרעת בין מצרים לסוריה, עבד כערבגי” – עגלון הנוהג בעגלה רתומה לסוס או חמור. את הסיומת גילציון מקצועות ירשנו מהשפה התורכית. אדון נאגי זכה לחיים ארוכים, כך שגם לאחר חזרתי מגרמניה ולידת שלושת בניי הייתי פוגש אותו בהדר, מול מרפאת אבן סינא, ממשיך כהרגלו בשתיית אלוף הערקבנוסף לאקסטרא פייןהזול שנהגנו לשתות בוועדת עורכי אלאיתחאדבמסיבות לכבוד הוצאת מדור חדש בעיתון.

אבו חמיס: כשהייתי בן עשר ביקרתי רבות בחאן, והייתי מביא איתי אלקראוואנא“, ארוחה שנהגה אמי חיריה להכין לאבי וכל הרוכלים שאיתו, כמו אבו חמיס, שכלל לא היה נשוי, ולא היה לו בן בשם חמיס. גם הוא היה ממוצא אפריקאי, בעל גוון עור כהה כמו הטרה קוטה“, קרמיקה שחורה שרופה. נראה שמוצאו מדרום סודן או מערבה, דארפור. הוא היה מעדיף להיקרא הדארפורי, אבל המושג הזה לא היה ידוע כשהייתה סודן מאוחדת!! הוא היה מקבל ממני את הארוחות בצניעות ובביישנות, כמו המשרתים בסרט ההוליוודי המפורסם חלף עם הרוח“. את אבו חמיס זל ציירתי כשהיה מבקר בביתנו הצנוע בוואדי ניסנס, ותמונתו מופיעה בספרי חמישים שנים של יצירה“.

המוכתאר: כינוי שנתן אבי לרוכל היהודי האשכנזי שלא גר בחאן עם שאר האורחים. הוא היה מגיע כל בוקר לפרק את משא גרוטאותיו מראש ההר, מהדר אל ואדי סליב. המוכתאר, שלא ידעתי את שמו, היה להוט אחרי מדליות ואותות הכסף והפח שקישטו את חזהו וכובעו השחוק. הוא היה מקושט מדליות כאילו זה עתה שב מן הקרב בסטלינגרד. גם המוכתאר היה מבקר אצלנו בבית, ובאחד הביקורים שלו התחנן אליי שאתן לו את אות לשכת התחבורה, שניתן אז לתלמידי ביס אחווה, כהוקרה על התנדבות בהדרכת כללי הבטיחות בדרכים. תמורת כמה גרושים וויתרתי לו על האות, למען כבוד האיש..מוכתאר..אכן! זה היה האיש שחלם להיות שוטרדיבר ערבית במבטא רוסי..ץ וייצג את תפקיד הבלאבוסבחייו לפני מותו.

אדון מאיר חזן, היהודי בן הערבים: כדי להימנע מאי הבנה, הוא אינו קשור לראש מפלגת הפועלים המאוחדת (מפמ) הציונית, מאיר חזן. אנו מדברים על מאיר חזן היהודי משפרעם, שמשפחתו עברה לגור בחיפה בתחילת המאה הקודמת. הוא עבד כקבלן בהובלת אבנים וחומרי בניין בעזרת חמוריו, שנחו בחאן צרצור אחרי מאמץ ההובלה המייגע בעלייה ובירידה מהדר אל ואדי סליב. אדון חזן נהג ללבוש בגדי ספארי וכובע ספארי כמו האירופים בסרטי טרזן. הוא דיבר ערבית שוטפת בניב המקומי של שפרעם, ולא לקח חלק בחייהם של אנשי החאן, לא באבלם ולא בשמחותיהםאם בכלל היו להם שמחות.

הרבה דמויות מהחאן, אלה שגרו בו, הרוכלים, ועוברי האורח, גורלם הטראגיקומי השאירו בי את חותמם בהתבגרותי, והיו מהמניעים להצטרפותו של אחי זל לשורות הנוער הקומוניסטי בחיפה, וגם הצטרפותי שלי, בהיותי בן עשר, בשנת 1956.

לחצים אדירים הופעלו על אבי לפנות את הנכס, והוא שוכנע לעבור למקום אחר בשכונת שמן, כך שיתאפשר לו לנהל חאן עבור הסוסים, הפרדות והחמורים שנותרו בעיר. לאחר המעבר לא נותרו עוד אורחים בחאן, מלבד מי שלא מצא לו מקלט אחר. מבין אלה אני זוכר, כאמור, את נאגי ככה“, את אבו חמיס הדארפורי“, ואדון אלעגבחבר של אבא מימי חיפה העתיקהוהשארהנציב העליון העירקי והמוכתאר האשכנזי ואדון מאיר חזן משפרעם. כולם התאדו“, כן! התאדו אל חלל העיר כמו עמודי העשן העולים מאזור התעשייה, מחברת החשמל ובתי הזיקוק הנפט וכל המפרץ המזוהם.

חיפה לא נשארה כפי שהייתה. ב-1992 הלך לעולמו אבא שלי, קאסם, בהיותו בן 95. ובזה נסגר מעגל בחיפהמעגל שאהבתי ואוהב לעד!*****************

תרגום: חולוד פוראני. עריכת תרגום: אורלי נתן ואבנר שץ

 מפגש משפחתיפואטי על חוויות פליטות והברית עם חיפא של משפחה ערביתפלסטינית אחת

ערב הנעילה של פסטיבל סיפור חיפאי 1.11.14

משפחת המקום והזמן המתהפכים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

About the author

Leave a Reply

Recent Posts

Sotheby’s: 20th Century Art / Middle East
February 27, 2020By
الفنان التشكيلي عبد عابدي وجائزة فلسطين للإبداع والفنون
January 17, 2020By
الفنان عبد عابدي يثمن حصوله على جائزة فلسطين للفنون: انجاز أقلية بقيت صامدة في وطنها
January 15, 2020By
Masters of Palestinian Art
October 1, 2019By
أعمال عبد عابدي: سرديّة بصريّة للحرب والمنفى
May 20, 2019By
معبد شيخ الفنّانين الفنان عبد عابدي
May 20, 2019By
Sotheby’s London
May 3, 2019By
Zugehörigkeit / Dubai
May 3, 2019By
Drawers: Secrets and Cries
April 29, 2019By
Palestinian Art in the Aftermath of War
April 28, 2019By

Recent Works

Related Posts

We are using cookies to give you the best experience. You can find out more about which cookies we are using or switch them off in privacy settings.
AcceptPrivacy Settings

GDPR

error: Content is protected !!