גברים בשמש
התערוכה גברים בשמש עוסקת באמנות פלסטינית עכשווית שיוצריה חיים ועובדים בישראל. היא שואלת את כותרתה מסיפור בשם זה מאת ע’סאן כנפאני. הסיפור, שראה אור ב-1963,1 מגולל את קורות מסעם של שלושה פלסטינים בני דורות שונים המבקשים למצוא עבודה במדינות המפרץ ולחלץ את עצמם ואת משפחותיהם מתנאי חייהם הקשים. מאחר שאינם מצוידים ברשיונות המעבר הנחוצים, נאלצים השלושה להסתתר, לפני הגיעם לתחנת הגבול בין עירק לכווית, במיכל מים ריק שמובילה המשאית המסיעה אותם. בתחנה, מעכבים שומרי הגבול את נהג המשאית בשיחה בטלה, ושלושת הפלסטינים מתים בלהט החום המדברי, בשולי עיר לא מזוהה. הסיפור מסתיים בזעקתו הנואשת של נהג המשאית “מדוע לא דפקתם על דפנות המיכל? מדוע? מדוע? מדוע?”
סיפורם של שלושת הפליטים ממחיש את פגיעות החיים הפלסטיניים ואת שבריריותם. כנפאני מדגיש את הממד הטמפורלי הרעוע של הווייתם, שבה, בין היתר, כתוצאה מאובדן הזמן או מן הזמן המעוכב והמושהה נגזר דינם למות במוות כה אכזרי.
במאמרו בקטלוג זה,2 מציין אמל ג’מאל כי סיפורו של כנפאני משקף מודעות טמפורלית עמוקה המסרבת להשלים עם המציאות שנוצרה בעקבות הנכבה של 1948. טמפורלית זו, כלומר תפישת הזמן של הפלסטינים, מבוססת על הוצאתם מההיסטוריה, על ריקון זמנם ועל השהייתו. “גם פלסטינים החיים במולדתם”, כותב ג’מאל, “חווים תחושה יומיומית של הגליה מהמקום ומהזמן, וזרות במולדתם. חד הוא מהי החוויה הספציפית שעברו פלסטינים בעקבות הנכבה, לכולם משותפת חוויית הזמן המושהה, החיים בהמתנה שאין להם שליטה עליה וקיום במצב חף מקביעוּת נורמלית. כל הקהילות הפלסטיניות באשר הן, וללא קשר לאיכות חייהן, מתמודדות עם משבר ואתגר הזמן המרוקן או המושהה וחיות במצב של המתנה.”3 וזמניות זו, הוא טוען, משתקפת ביצירתם של סופרים ואמנים פלסטינים העוסקים בחוויות האובדן, ההזרה, הניכור ואתגרי הזמניות בכל מקומות מושבם.
*
התערוכה גברים בשמש נסבה על שני צירי משמעות החוזרים ונשנים בעבודות. הציר האחד, “צל השתיקה”, ממשיך את שתיקתם הטרגית, הפטַלית, של שלושת הפליטים במיכל המים, במדבר הלוהט. שתיקה זו מהדהדת ברבות מן העבודות המוצגות בתערוכה. שתיקה, בהקשר זה, היא ביטוי נאמן למתח היומיומי הבלתי-אפשרי המלווה את נסיבות החיים והיצירה של אמנים פלסטינים. צידו האחר של מטבע השתיקה הוא מערך אלגורי סימבולי מקודד המתרחק מריאליזם אמנותי. אם כי מערך אלגורי זה מגיב בחלקו לארועים היסטוריים קונקרטיים, הוא סמוי ברובו ואינו מופיע בפרשנות הגלויה ובשיח על העבודות.
הציר האחר, “הזמניות כמרחב תודעה פלסטיני”, מעמיד במרכזו חשיבה טמפורלית על המרחב. היחס זמן-מרחב נוכח בעבודות הן בדימויי הריקנות או העדר בני-אדם מסביבת מגוריהם והן בדימויי הסבך והמבוך. תודעת הזמניות המתמשכת או ההמתנה המודעת הארוכה בצפייה לשינוי נוכחות ביצירתם של אמנים אלה למראשיתה, אך הן מתחלפות בהדרגה בתודעה חדשה של הזמניות כנורמליות ההולכת ומשתלטת על הווייתם.
