שדה האמנות הפלסטיני
שלושה-עשר האמנים המציגים בתערוכה הם פלסטינים אזרחי ישראל, שהחלו פועלים בשתי תקופות שונות לחלוטין בהיסטוריה של המיעוט הפלסטיני בישראל: א. חמישה מהאמנים – עבד עאבדי (יליד חיפה, 1942), אוסאמה סעיד (יליד נחף, 1957), אסד עזי (יליד שפרעם, 1955), איברהים נובאני (יליד עכו, 1961), עאסם אבו שקרה (יליד אום אל פחם, 1961) – נולדו למציאות החיים בתקופת הממשל הצבאי שנמשכה מ-1948 ועד לביטולה הרשמי ב-1966; ב. שמונת האמנים האחרים המציגים בתערוכה – פהד חלבי (יליד מג’דל שמס, 1970), מיכאל חלאק (יליד פסוטה, 1975), סכנדר קובטי (יליד יפו, 1975), עלא פרחאת (יליד בוקעאתה, 1977), רביע בוכארי (יליד יפו, 1980), דוראר בכרי (יליד עכו, 1982) רפאת חטאב (יליד יפו, 1981) וראני זהראוי (יליד מג’דל כרום, 1982) – נולדו אחרי מלחמת 1967.
אמני שתי הקבוצות הם בעלי השכלה אמנותית פורמלית ויצירתם עומדת בסימנם של כמה ציוני דרך חשובים בהיסטוריה הפלסטינית המקומית, כגון האיחוד הגיאוגרפי והמפגש מחדש עם האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית ועזה בעקבות מלחמת1967 , ארועי יום האדמה ב-1976, מלחמת לבנון ב-1982, האינתיפאדה הראשונה ב-1987, האינתיפאדה השנייה ב-2000, מלחמת לבנון השנייה ב-2006, מלחמת עזה ב-2008, וגם בסימן הפליות, גזרות והגבלות מסוגים שונים שבצלן הם מעבירים את חייהם כאנשים וכאמנים.
כפועל יוצא של הנכבה הפלסטינית והחיים תחת ממשל צבאי, החלו אמנים פלסטינים לפעול בגבולות ישראל רק בשלב מאוחר יחסית, כ-25 שנה אחרי הקמת מדינת ישראל. תקופת הממשל הצבאי גזרה בידוד קשה על האמנים שנשארו בגבולות ישראל. הטלת ממשל צבאי על רוב אזורי המגורים הערביים, מכוח תקנות לשעת חירום של הבריטים, נועדה להגביל, ואף הגבילה, את חופש הביטוי והתנועה ואת חירות ההתארגנות של האזרחים הערבים. על כן, רק לאחר ביטול הממשל הצבאי, החלו צעירים פלסטינים לצאת ללימודי אמנות בארץ ובחו”ל.
תהליך החיברוּת (סוציאליזציה) של אמנים פלסטינים הלומדים במוסדות אקדמיים ישראליים מפגין כמה מאפיינים פוסט-קולוניאליים: ראשית, שפת הלימוד – העברית – מאלצת את האמן לפתח את דרכי הביטוי היצירתיות שלו בסביבה לשונית זרה לו; שנית, ה”הַבּיטוּס” של מערכת הלימוד, כלומר ההקשרים התרבותיים והאמנותיים שלה, מעוגן במרחב שבין שדה האמנות המערבי לבין זה הישראלי ואינו כולל את תרבותו של האמן הפלסטיני; שלישית, משום ששדה האמנות הישראלי, למרות יומרתו האוניברסלית, הוא שדה לאומי, ברוב המקרים הוא רואה באמן הערבי הפלסטיני “אחר”. אולם לא זו בלבד ששדה זה ומערכות הכוח שלו אינם מייצגים את האמן הפלסטיני, הם גם מדירים אותו ומוחקים את זהותו התרבותית הפלסטינית-הערבית. בבתי-ספר לאמנות ובהמשך במערכי התצוגה, הפרשנות והביקורת, נפגשים אמנים אלה עם הידע ה”לגיטימי” של תרבות-הלאום הישראלית, ידע המבוסס על מה שניתן לתאר כ”הכחשת הנכבה” ודחיית ההיסטוריה, התרבות והזהות הפלסטיניות. שלילה זו מובנית, משולבת ומופנמת בהגיון הפנימי של שדה האמנות בישראל, שנתעצב כחלק מן ההגיון הרחב יותר של פיתוח תרבות-הלאום הישראלית מאז הקמת בצלאל ועד היום.
אל מול ידע “לגיטימי” זה המעוגן במרחב השפה העברית, מתרחשת החל משנות החמישים ועד היום פעילות תרבותית פורה ומגוונת בתחומי הספרות, השירה והכתיבה העתונאית במרחב השפה הערבית. פעילות זו מושתתת על אליטה ערבית ספרותית, שנציגיה הבולטים מרבים לפרסם ספרי פרוזה ושירה, אך גם מרבים לכתוב לכתבי-עת ומוספים ספרותיים של עתונים הרואים אור בשפה הערבית כגון אל-אִתחאד, אל-ג’דיד, אל-ראד, אל-סינארה, כל-אל ערב, פנורמה ועוד. אמיל תומא, אמיל חביבי, מישל חדד, סמיח אל קאסם, מוחמד עלי טהא, מחמוד דרוויש, סאלֶם ג’ובראן ותופיק זיאד הם רק כמה מן הסופרים והמשוררים ששילבו ומשלבים את שני ההבטים האלה ביצירתם. האמן וחוקר התרבות הפלסטיני כמאל בולאטה מצביע על ההשפעה הטקסטואלית של הספרות, השירה והלשון המדוברת הערביות על האמנות הפלאסטית הפלסטינית. הוא מזהה, בהקשר זה, “קונוטציות סמויות של המילים”, אשר נעשו למרכיבים סמויים של האמנות הפלסטינית.4 ואכן, רבות מן העבודות המוצגות בתערוכה זו מעידות על זיקה זו.
כאמור, בתנאים המגבילים שנוצרו בעקבות הנכבה ועל רקע העדר ההכרה הפוליטית הישראלית בזהות הפלסטינית, החל שדה האמנות הפלסטיני בתחומי ישראל להתגבש בתקופה מאוחרת יותר. חמשת אמני הקבוצה הוותיקה יותר המציגים בתערוכה הם מבחר מייצג של אמנים חזותיים היוצרים ופועלים מאז שנות השבעים הן בשדה האמנות הפלסטיני והן בזה הישראלי. העדר ההכרה הפוליטית הישראלית בזהות הפלסטינית הוביל לכך שעד שנות התשעים הגדיר שדה האמנות הישראלי את האמנים האלה כאמנים “ערבים-ישראלים”, וככאלה שילב חלק מהם בתערוכות קבוצתיות של אמנות ישראלית בארץ ובעולם.
אולם האינתיפאדה הראשונה ותהליך השלום שהחל בשנות התשעים סימנו נקודת מפנה מבחינה זו. השיח על עבודתו של אבו שקרה משקף את השינוי שעבר שדה האמנות הישראלי בהתייחס לעבודתם של אמנים פלסטינים בוגרי בתי-ספר לאמנות בישראל. כך במאמרים על עבודתו של אבו שקרה משנות השמונים והתשעים מוגדר אבו שקרה “אמן ערבי-ישראלי”, ואילו בקטלוג שפרסם מוזיאון תל-אביב ב-1994, לאחר מותו בטרם עת של האמן, מופיעות זו בצד זו ההגדרות “ערבי-ישראלי מוסלמי” ו”ערבי-פלסטיני-ישראלי”.5 שינוי זה, שנגזר מן התמורה שעברה הכרתם של אמנים פלסטינים בוגרי בתי-ספר לאמנות בישראל באשר למורכבות זהותם, היה הדרגתי והגיע לשיאו לאחר הסכמי אוסלו ואחרי שנת 1998,6 שנת החמישים לנכבה. שינוי הכרתי-פוליטי משמעותי זה חלחל לתודעתם של שחקנים ראשיים בשיח ושדה האמנות הישראליים-יהודיים והגביר את התעניינותם בשיח ובשדה הפלסטיניים המקבילים ואת נכונותם להיחשף להם.
הסכמי אוסלו והתהליך המדיני לקראת הקמתה של מדינת-לאום פלסטינית בתחומי הרשות הפלסטינית היו טעונים מאוד מבחינת המיעוט הפלסטיני בישראל, שכן הם דנו במציאת פתרונות לשתי קבוצות פלסטיניות עיקריות – הפלסטינים המתגוררים בגדה המערבית ובעזה ופלסטינֵי הפזורה. אולם ממסגרת זו נפקד הדיון על עתידם ומעמדם של הפלסטינים אזרחי ישראל. במסגרת הארועים לציון שנת החמישים לנכבה (1998), עלו לדיון בעיית הפליטים וזכות השיבה, אך מושג הנכבה, כפי שתופש אותו המיעוט הפלסטיני בישראל, עדיין נפקד במידה רבה ממפעלי התיעוד וההנצחה ומן הדיון הציבורי הפלסטיני.
לאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה ובעקבות ארועי הדמים שהתחוללו במהלך הפגנות בצפון הארץ ושבהם נהרגו שלושה-עשר פלסטינים אזרחי ישראל באוקטובר 2000, התבהרו והתחדדו הסוגיות העומדות על סדר-היום של הפלסטינים היושבים בתחומי מדינת ישראל: המאבק האזרחי הפלסטיני על השוואת זכויותיהם ומעמדם של הפלסטינים אזרחי ישראל ועל ההכרה בזהותם מצד אחד והתביעה לקבל הכרה מצד העם הפלסטיני שאליו הם משתייכים מצד אחר. ההפנמה של מערכת כפולה זו של השתייכות אזרחית מחד גיסא וזהות לאומית מאידך גיסא הובילה להתנערות מהגדרת זהותם כערבים-ישראלים ולהחלפתה בהגדרה פלסטינים אזרחי ישראל.
בשנת 2006-2007, ראו אור ארבעה מסמכי “חזון” על עתיד הפלסטינים אזרחי ישראל.7 בכל המסמכים הללו חוזרת הטענה כי המרחב הציבורי הפלסטיני בגבולות 1948 הוא מרחב משולל היסטוריה. ומכאן הדרישה המופיעה בהם להכיר בנכבה, כלומר: בנרטיב ההיסטורי ובאסונו של העם הפלסטיני. הדיון על הנרטיב ההיסטורי הייחודי של המיעוט הפלסטיני בישראל הגיע לשיאו ב-2008, בארועים לציון שנת השישים לנכבה, וחולל שינוי מהותי גם בשיח הפלסטיני על האמנות הפלסטינית הנוצרת בישראל. שינוי זה ביסס את הגדרת ייחודיותו של שדה אמנות של המיעוט הפלסטיני בישראל, הממוקם בתווך שבין שדה האמנות הפלסטינית לשדה האמנות הישראלי ושבו פועלים יותר מ-200 אמנים פלסטינים בוגרי בתי-ספר לאמנות בישראל וחללי תצוגה ביישובים ערביים בישראל.8
התערוכה גברים בשמש ממחישה את השפעת השינוי התודעתי הזה על מערכי היצירה והפרשנות והביקורת של האמנות הפלסטינית העכשווית בישראל. היא עושה כן, אגב התייחסות לדיון הפוסט-קולוניאלי, לַשיח על פוליטיקת הזהויות והייצוג העצמי, ליחסי מרכז-פריפריה, לשאלות אתניות ולתהליכי גלובליזציה בינלאומיים. הנחת המוצא של התערוכה היא כי בעקבות הפיכת הזירה לרב-תרבותית יותר, יכולים אמנים ואמניות – אזרחים ואזרחיות, בני מיעוטים, תושבי שטחים כבושים, פליטים, גולים ומהגרים – ליצור ולהציג אמנות עכשווית באופן מורכב ורב פנים יותר.9
