heOFFICIAL WEBSITE AND ONLINE ART ARCHIVE

מה שנשאר מחיפה

יוסף אלגזי

התערוכה "ומא נסינא" (לא שכחנו) של האמן עבד עאבדי הוצגה במהלך החודשים מרץ-מאי 2008 בחיפה.  כיום קיים אתר התערוכה:

באתר התערוכה ניתן לצפות ברישומים של האמן עבד עאבדי שליוו את סיפורי "ומא נסינא" של סלמאן נאטור, וכן יצירות ספרותיות של אמיל חביבי, דיב עאבדי, יוסף אלגזי (גלילי) ומשה ברזילי.

באתר התערוכה מוצגים סיפורי "ומא נסינא" של סלמאן נאטור בשפה הערבית כפי שיצאו לאור במקור בכתב העת הספרותי "אל ג'דיד" בשנים 1980-1982.

הסיפור "מה שנשאר מחיפה" תורגם לעברית (ראו בהמשך) ולאנגלית

http://wa-ma-nasina.com/natour07.html

 שמות הסיפורים: כדי שלא נשכח וכדי שנאבק, מבוא מאת ד"ר אמיל תומא; כפר פועם בלב; "דיסקוטק" במסגד עין חוד; אום אל-זינאת מחפשת את שושרי; "חדת'א" מי שומע מי יודע?; הושה ו- אל-קסאיר; עצירה ליד עץ העוזרר בג'למה; לילה בעילוט; "כמו הצבר" בעילבון; דרך המוות מאל-ברוה עד מג'ד אל-כרום; מלכודת בחוביזה; הביצה… ב- מרג' אבן עאמר; מה שנשאר מחיפה; הפנקס; קטנים באל-עין… גדלים בלוד; מהבאר עד מסגד רמלה; שלוש פנים לעיר שנקראת יפו.

                                                                       טל בן צבי

חיפה, אפריל 1948

הסיפור של סלמאן נאטור, "מה שנשאר מחיפה"

 פורסם ב"אלג'דיד" בדצמבר  1980 :

השייח' מקומט הפנים הולך ולצידו הולכות שנות המאה הזו. הוא נסוג, והשנים מתקדמות, לאט אך בכאב, בצער, ביגון. מתעורר עם זריחת השמש..עוזב את הבית..והולך לו ברחובות חיפה: י.ל.פרץ, הנביאים, מנדלי מוכר הספרים, אברהם אבינו, שרה אמנו.  שמות שאין לשונו יכולה לבטא..רחובות שאין רגליו יכולות לצעוד בהם. מחפש ספסל בגינה..סובבים אותו חבריו. כשהיה עגלון במסילת מכה בחיפה. חבריו היו בונים את ארמונותיהם בבגדאד ואלכסנדריה וילדיהם, בעודם על ספסל הלימודים, הכינו את עצמם לתפקיד ניהולי במחלקת תעודות הזהות ברשות ההגירה.

כשאומרים: מלחמת שנת 14' (מלחמת העולם הראשונה) הוא אומר:  הייתי בן 14 .. כשאומרים מלחמת הנכבה הוא אומר: הייתי בן 48 ומוסיף: "אותו יום תותחיהם היו על המגדל, וירו פצצת גפרית צהובה על השעון של מסגד ג’ריני והשעון נפל, אמרתי: "נפל השעון, נפלה המולדת. והלכתי לחפש את שותפי, אברהם שמידו,  אבל הממזר כבר מכר את החנות ואת השותפות"…

"שכונת הדר הייתה מלאה בכרמי ענבים של משפחת אלח’מרה, ובית סלאם ואלהואש.. קנה אותו נציג הקרן הקיימת שהיה לו משרד ברחוב סטנטון.. הוא קנה את תל אלסמק ואלעזאזיה ומסר אותן ליהודים.. עזר להם מושל המחוז ברומזה.. הם פתחו משרדים והחלו לקנות את הארץ, הספסרים והפיאודלים מסרו להם את הזול והיקר, הברון קנה אפילו את זמארין, ואת המושבה הגרמנית, שהייתה שייכת לגרמנים עוד מימי התורכים, אחרי שבא קיסר גרמניה 'מקטרת' (וילהאלם גליום) ועלה על החוף.. ברגע שהגיע ביקש את "אלמווארס" ממנהלת עכו כדי לתת אותה לגרמנים שהגיעו לפניו.. והתושבים החלו למדוד את האדמות בחבל.. ולאחר מכן עלה על העגלה של ג'ורג' סוס ונסע לירושלים.. הגרמנים עבדו כאיכרים ועגלונים, כמונו כמוהם, לאחר מכן פתחו את הדרך לירושלים והנשים שלהם החלו לעבוד על העגלות ולהוביל את התיירים. הם התמקמו בכרמל, שם גר איש בשם קלר, לאחר מכן שניידר.. ואחריהם הנזירות… הם קנו את  "אם אלעמד" ובית לחם מאיש בשם תויני ומכרו אותם למשה חנקין איש הקרן הקיימת.. אנחנו העניים לא ידענו איך הארץ נעלמה, כשהעניים הרימו את קולם היו שוברים להם את הראש.. השכן שלי בשכונת הכנסיות היה השייח' עז אלדין אלקסאם.. במקור מא- לאד’קיה..  הוא היה עני, איש פשוט ואדוק, הוא ניסה להחזיר אותי בתשובה ולהטיף לי.. כי הייתי שותה הרבה.. כל השייח’ים היו נגדו: חג' ח’ליל וחסן בק ואבראהים בק וסלימאן בק אלסלאח ואלחג' עבדאללה, כולם נגדו.. כי הוא היה איש פשוט, איש מלחמה, שרצה לשחרר את הארץ, כל אנשיו היו איכרים פשוטים ועניים, קיבץ אותם מכל המקומות.. מבינינו העניים.. האנשים הפשוטים.. רצחו אותו האנגלים.. הוא וחבורתו, קצרו אותם ביעבד.. השייח’ זכרונו לברכה היה נאמן לחבריו.. באלוהים לבקים ולבאשות  (תארי כבוד עת'מאניים) אין מצפון, בחיי אלוהים.. כולם גנבים, אפשר לקנות אותם במחיר של כפכף.. לפני שתפסו את השלטון היה לי חבר יהודי שנקרא דוד כהן שעבד אצל אהרונסון.. באחד הימים קרא לי.. הלכתי אליו והוא אמר לי: אתה לא יודע?  לקחנו את הארץ.. תביא את הילדים שלך לזמארין! סיפר לנו הזקן מקומט הפנים על סאחת אלח'נאטיר, שהייתה כמו תחנת מוניות, העגלות והכרכרות מחכות.. נוסע מגיע לתחנה משלם עשר אגורות ועולה, אחד נוסע לאם אלג'מאל..לאלשונה.. לאלח’רביה..לאליג’ור..לאלמראח..לבריקה.. היה עולה והיינו מסיעים אותו"..

הזכירו את אלח’דר (מערת אליהו):  התקרבה אשתו וספרה לנו את הסיפור הבא:

"באחד הימים הינו באלח’דר, הגיעו מבקרים מכל המקומות, שחטו כבשים, שתו גלונים של עראק והחריבו עולמות.. אחרי שאכלו ושתו ירדו לים.. נכנסו מבולבלים והתחילו לטבוע.. החלו האנשים לצעוק, אחת בעלה בים, והאחרת אח שלה.. והזקנים המסכנים התחילו להתפלל: בבקשה ח’דר, תציל אותם ח’דר!

פתאום ראו אדם בסירה באמצע הים.. התחיל להביא את האנשים אל החוף.. הולך וחוזר..באלוהים חמשה סיבובים..ואחר כך נעלם ולא מצאו אותו.. גרגר מלח ונעלם.. שיברך אותו אלוהים..האנשים התחילו להגיד: זה ח’דר..איש לא טבע..אחר כך שרו ורקדו ושרקו..ואף אחד לא ישן באותו הלילה..היה ערב שאין כמוהו"..

לא נתן לה להמשיך לדבר..אמר:  ח’דר חי ! ח’דר חי!

הייתה מערה.. בא אסעד ח’דר ובנה סביבה.. נבנו בניינים יפים במקום הזה הצופה לים..אבל אף אחד מאלה שירדו לאתר הקדוש הזה לא ציפה שיבוא יום ויגיעו לחיפה חדשות על דיר יאסין כש"מחיר של גבר יהיה שווה למחיר של כדור רובה".

"היינו.. לא ידענו איפה אנו עומדים..אומללות ואובדן.. האנגלים טרפו אותנו וגם היהודים טרפו והמנהיגים שלנו טרפו אותנו..מלה משלחת אותנו ומלה מחזירה אותנו..לא לימדו אותנו שום דבר מועיל מלבד לצעוק  "החג' אמין – חרב האמונה"… ואת מה שקרה אחר כך לא היו סובלים אפילו הקופים..

היה זה באפריל 1948 .. בתשעה עשר לחודש נפלה חיפה. חיילים בריטים אספו את מטלטליהם לאחר שמסרו את נשקם לכוחות  "ההגנה", התכוננו לעזוב העיר בה המסחר פרח ושגשג בשנים שעברו. הידיעה הראשונה על דיר יאסין סיפרה כיצד טבחו, שיספו בטנן של נשים, גרונות ילדים, והתעללו בגופות המתים… תחנות השידור הערביות והבריטיות מילאו את ליבות האנשים בפחד ממה שיעשו היהודים לערבים שיישארו בבתיהם… התותחים שלהם הפגיזו את העיר מבניין "אלבּרג", היהודים ברחו לשכונת הדר… והערבים נותרו תחת הפגזה מרוכזת, ורעם התותחים… הם שמעו קולות קוראים: "הישארו בבתיכם ואל תעזבו את המולדת!", אך את העיר החולמת רוּקנה. פצצה שנפלה על התחנה' ונוספת שהרסה את השעון שהיה דומה ל"ביג בן," ופצצה נוספת, בצורת חבית מלאה באבק שריפה שדורדרה במדרגות היורדות אל ואדי נִסנאס, ונוספת… ונוספת… "צבא ההגנה" החל "לנקות" את השכונות הערביות מבניהן… "האנגלים נכנסו לבתים ושאלו:  "אתם עוד פה?  היהודים ישחטו אתכם אם תישארו בבתיכם! קחו את חפציכם ויאללה, לנמל…" האנגלים שחקו משחק מלוכלך… מצד אחד הכריזו שהם תומכים במלך נגד היהודים, ומצד שני, מסרו לידי היהודים את כל הנשק שלהם, וסייעו להם לטרנספר אותנו.. כשראו ערבי היו מוסרים אותו לידי המכס… אספו את הערבים בנמל, וחסמו את דרכי החזרה, והאוניות היו מעמיסות ופורקות בצור וצידון, האנשים היו מבועתים… מהחדשות ששמעו, מיחס הצבא…  עזבו את בתיהם כפי שהם… הלחם בתנור, התבשילים בסירים… השוק נותר פתוח… מכוניות החלו לבוא ולהעמיס סחורה, בזזו את הכל,  את הקמח, האוכל ומכשירי החשמל… הרסו בתים חדשים ומכרו את הברזל והאבנים לאנשים… אני, אשתי וילדי התחבאנו בבית משפחת קלעאווי… אמרתי: "בחיי אלוהים, אני נשאר גם אם ישחטו אותי ואת ילדי ויעשו מאיתנו ממרח… שלחנו את הילדים להציץ האם הגיעו צבאות המלך עבדאללה כמו שהבטיחו לנו… סימנם של צבאות אלו – הם חובשים כובע פייסלי ועליו סיף… לא ראינו כובעים ולא שום דבר… הפסדנו הכל, אנו ואלו שהפליגו בספינות… אחרי יומיים חזרתי לביתי, מצאתי אותו ריק… ראיתי במו עיני… זקן אשכנזי רוקן את הדירה והשאיר בה רק את תעודות הלידה… אמרתי לעצמי, יאללה, לפחות הותירו את שמות ילדינו".

חיפה לא נמחקה ממפת המולדת, אך כל מאפייניה השתנו, חיפה עתיקה וחיפה חדשה…  זו שאנו מכירים וזו שמכירים אותה רק אלו הזוכרים את ימי השער המזרחי ושוק אלשואם ושוק סוחרי אלקשלי… עברו שנים ארוכות… אנו זוכרים דברים, אך דברים רבים יותר נשכחים… נעלמים… הם נעכלים על ידי חלודת הימים, הופכים לתמונות ודמיונות הדוקרים את הלב ופוצעים את הרגש, ומה נבקש מזקן שפניו מקומטות, המצפה לשעה בה אלוהים ישחרר אותו באמרו "מנעו מאיתנו את הנאות החיים, שברו אותנו, קרעו אותנו ופיזרו את ילדינו…"

איך נוכל לרשום את הכל אודות חיפה? אמרנו, אנו זוכרים מעט, מעט, אולי העגלון הזקן יחפור את מאפייניה הנסתרים מזיכרונו, את מסגד אלג'ריני או את חמאם אלבאשא שעל הכיפה שבראשו מבריקים חרכי זכוכית כחולה כל פעם שהשמש זורחת על עמוד השיש של פייסל.

"תושבי חיפה העתיקה היו אנשים פשוטים ועניים, סתתים ודייגים… הם חצבו אבנים בוואדי רושמיה ומכרו אותן, ואחר כך, כשבאו האנגלים והרחיבו את הנמל, החלו האנשים לעבוד בנמל… רפעת היה דייג מוכשר "שאין כמוהו", היה לו חמור שחור, הוא היה רוכב על גב החמור ומביט אל הים, ורואה את נחילי הדגים באים, כשהשליך את רשתו לא הצליח לברוח ממנה אף דג… הימים הלכו ובאו, ועל הים באו אנשים וגורשו אנשים והאוניות של משפחת אבו זייד העמיסו את הערבים…

לאן? לנמל עכו…

לאן? לנמל בירות…

לאן? לנמל צידון…

לאן? לגיהינום…

Leave a Reply

פוסטים אחרונים

עבד עאבדי | אני והמקום מקום
יולי 1, 2021By
תערוכת יחיד"מאתגר את המגיפה"
יוני 30, 2021By
"דרך חיפה": מוזיאון חיפה לאמנות מציין 70 שנה להיווסדו בתערוכת ענק
יוני 30, 2021By
גדעון לוי [הארץ]רגע האמת: יהודית או דמוקרטית?
יוני 27, 2021By
תערוכה חדשה לכבוד יובל ה-70 למוזיאון חיפה לאמנות: "דרך חיפה"
יוני 16, 2021By
תערוכת יחיד:דיאלוג בנוכחות המקום / גלריית בלקיס
מאי 25, 2021By
מילון / פריז: אמנות עכשווית של המזרח התיכון
מאי 23, 2021By
"דרך חיפה" / מוזיאון חיפה לאמנות
מאי 23, 2021By
השתקפויות / אמנות עכשווית של המזרח התיכון וצפון אפריקה
מאי 23, 2021By
סותביס / לונדון: אמנות המאה העשרים / המזרח התיכון (אוקטובר 2020
אוקטובר 21, 2020By

עבודות אחרונות

GDPR