מחר (מוצ"ש), במסגרת חודש התרבות הערבית בגלריה בית הגפן בחיפה, תיפתח התערוכה "מחווה ללוטפייה – אחותי במחנה אל-ירמוכ" של האמן החיפאי עבד עאבדי. התערוכה מוקדשת לאחותו של עאבדי במחנה הפליטים אל-ירמוכ בסוריה, ועוסקת בדאגה לגורלה נוכח המלחמה המשתוללת שם, בה מופצצים גם מחנות פליטים.
לוטפיה, אחותו בת ה-84 של עאבדי, לא זכתה לשוב לחיפה עם המשפחה בשנת 1954, היות והייתה נשואה, ונשלחה למחנה הפליטים בסוריה. כעת היא נמצאת בדירת בתה בדמשק. עאבדי מעוניין להפנות את תשומת הלב לפליטים פלסטינים רבים הרחוקים מביתם: "בשיחות עם הרדיו הדני והרדיו הגרמני אמרתי, שסבלה של אחותי הוא סמל לסבלם של רבבות פליטים פלסטינים. ודאי שאני לא מבקש ג'סטה, שיסדרו לאחותי לחזור לחיפה".
הסיפור הובא בעיתון "הארץ" (27.2), ופורסם גם באתר האינטרנט של העיתון, שם הוא גרר טוקבקים אלימים של גולשים, החושפים את מימדי הפאניקה הציבורית המתעוררת כאשר עוסקים בפליטי 1948. לדברי עאבדי, "בכוונתי לעסוק באנשים שחיו 200 מטר מהים, בשכונה בעיר התחתית שהייתה שוקקת בני אדם, איפה שהיום עומד בניין הטיל. האמנות הויזואלית יכולה להביא את הנושא הזה ולהביע דעה. לכן, התערוכה הזו היא חלק בלתי נפרד מהכאב של רבבות אנשים, שיקיריהם נמצאים במצב דומה לזה של אחותי".
עאבדי מדגיש את החשיבות של אמנות פלסטית בקידום ערכים מתקדמים, ובשיחה שהתקיימה איתו, בגלריה שלו בוואדי ניסנאס, הוא נזכר בצעדים הראשונים של שיתוף פעולה אמנותי בין אמנים ערבים ויהודים, וכיצד עורר הדבר זעקה.
במשך שנים אייר בעיתונות המפלגה בשחור-לבן ועסק בגרפיקה אמנותית. תערוכה רטרוספקטיבית של אמנותו, שנערכה לאחרונה וסיכמה חמישים שנות יצירה, נתנה מקום מרכזי ליצירות שליוו את כתביהם של אמיל חביבי, סמיח אל-קאסם, סלמן נאטור ואחרים. באותה תערוכה – קיבלו העבודות בשחור-לבן את הבכורה. אך בתערוכה הנוכחית, שאוצרת איילת זהר, עאבדי מציג עבודות בצבע.
בשנים האחרונות ביקר והרצה בכפרים בלתי מוכרים בנגב, וצבעוניות המרחב השפיע על עבודתו והביאה אותו לעסוק בחומר ובטקסטורה של החומר. בתערוכה מוצגת סידרה של מגירות שנושאות חומרים של זיכרון קולקטיבי ואישי. את המגירה הראשונה מצא לאחר שתכולת דירת שכניו נזרקה לרחוב.
פליטים. יצירה של עבד עאבדי, 1974
הזיקה לשימוש בחומרים מן המוכן ומהרחוב, מעוגנת בזכרונות הילדות של עאבדי מחיפה שהתרוקנה מתושביה המקוריים שהשאירו אחריהם את רכושם. "אמיל חביבי, בספרו 'האופסימיסט', כותב על אום אל-רבביקה, שאספה רכוש ערבי נטוש, שנותר מאחור ברחובות ובבתים הריקים, ושמרה עליו. אני הכרתי את האישה. היא הייתה שכנה שלי ואני זוכר את היופי שלה. זו אישה שהשתגעה והסתובבה ברחובות, ואני הייתי פרחח שהציק לה. היא התלוננה לאמי".
חומר נוסף שמלווה את עאבדי היא העופרת, שעד שנות השבעים עשו בה שימוש בדפוס של "אלאתיחאד", עיתון מק"י בערבית. עאבדי השתמש בלוח עופרת ובזכוכיות וחרוזים, להם יש מקום בזיכרונות הילדות שלו.
עאבדי מספר על תהליך העבודה: "החיפוש שלי הוא שלב של עיסוק בחומרים שהתעלמתי מהם, ויש להם זיקה אל הבית ואל הזיכרון. הדמויות שאני עוסק בהן קשורות ישירות לנוף שלהן". חומר נוסף המשמש את עאבדי הוא שרידים מבתים בכפר לאם, בו היה למשפחת אמו בית קיץ. הכפר נחרב ב-1948, וכיום מושב הבונים בנוי על אדמותיו.
עאבדי מנצל את מעמדו כיקיר העיר חיפה כדי להשמיע קול של ביקורת על הדרתם של האמנים הערבים מהמוזיאונים בארץ. כאשר אמנים ערבים כן זוכים לבסוף להיות מוצגים – מדובר ביוזמה נקודתית, אשר לא מספקת מענה ולא משקפת נאמנה את כלל האמנות הערבית הנעשית כיום בישראל.
"את הביקורת שלי על המוסדות החיפאיים השמעתי בכמה פורומים בשנים האחרונות", אומר עאבדי. "לאוכלוסייה הערבית אין חדר להציג את האמנות שלה, וזאת כשיש למעלה מ-300 מוזיאונים מתוקצבים. הטענה שלי היא שמצב זה מתקיים גם בחיפה, בה יש חמישה מוזיאונים – אך אין באוסף שלהם ולו תמונה אחת של אמן ערבי. זאת אפליה".
ל"ו
עיתון זו הדרך שישי, 17 מאי 2013 18:08
מחווה ללוטפייה – אחותי במחנה אל–ירמוכ: עבד עאבדי, צילומים ועבודות בדו-מימד. אוצרת: אילת זהר. גלריה בית הגפן, רח' הגפן 2, המושבה הגרמנית, חיפה. אירוע פתיחת התערוכה: מחר מוצ"ש, 18 במאי, 19:00. שעות פתיחה: א' – ה', 10:00 – 15:30, שישי-שבת, 10:00 – 14:00.
