עבד עאבדי- אמן- תופעה

סמיח אל קאסם

אינני יכול להתייחס אל הקטלוג של עבד עאבדי מתוך זווית טכנית וקומפוזיציה מקצועית בלבד. העומק ההיסטורי של ניסיונו של עאבדי מכניס אותו אל קטגוריית אמן–תופעה. כתוצאה של הצטברות אינטלקטואלית ורוחנית, ואטראקציה בין ההתנסויות, ראוי שאלך מעבר לכלים הביקורתיים הידועים והשגרתיים. במקרה המיוחד של עאבדי, כמי שיוצר זה חמישים שנה תוך כדי מסע של יצירה ומאבק ומחויבות אמנותית מול חיים גדושים בסבל, קשיים ואתגרים – אנסה לשחזר את ההרמוניה בין הרעיוני לפרקטי אצלו, ההתאמה בין האמנות למאבק באריג הקונספטואלי הכולל אצלו.

 

 

 

 מאז תחילת הדרך, משך מכחולו של עאבדי את תשומת לבי. הוא הציע גישה מיוחדת. וכשבקשתי ממנו ציור לעטיפה של אוסף השירים השני שלי "אר'אני א–דורוב" (שירי הדרכים), 1064, הוא נענה בחיוב ובהתלהבות אוהבת. הוא זיהה את ההרמוניה ביצירותינו: מכלול טבול בכאב הלאומי והאנושי של העם הפלסטיני, ושיר רווי באותו כאב. ציורו הווה ביטוי חד, עמוק ויפה לאופי הלירי הבוער של השירים של אותה תקופה.

עבדנו יחד בעיתון "אל–אתיחאד" וירחון "אל–ג'דיד". הלענו כתף אל כתף בהפגנות. סבלנו ביחד את כובד ידו של הדיכוי. ובתוכנו הכתה שורשים הסולידאריות הרעיונית, הרוחנית והיצירתית . תמיד נראה כי השיר נתמך עלי ידי השיר, והציור נתמך על ידי השיר.

כבר בהתחלה נוצרה קרבה ואינטראקציה בין יצירותיהם של עבד עאבדי, אסמאעיל שמוט וגרשון קניספל לבין יצירותיו של אמן ציורי הקירות הנפלא סקרוס. הדבר היה טבעי היות וכולם אבירים בגדודי היצירה ששומרת על מחויבות רעיונית ולא מסתפקת בערכי האסתטיקה, אלא מגיעה אל מעבר לה בכדי להציע את היפה ואת המועיל ביחד. אולי זו הזדמנות להזכיר כי היו מי שניסו לעוות את משמעותה ומהותה של המחויבות באמנות, על ידי הטענה כי זה מהווה תלות במפלגה, ממשלה, מוסד או פוליטיקה. המחזיקים בטעינה זו הם אלה שיוצאים מעמדה פוליטית רכרוכית, מפוקפקת ותלותית. המחויבות ביצירה היא עמדה רצונית, וולונטרית ונעשית מתוך בחירה, שנובעת מתפיסה עמוקה באשר לאחדות האדם וקיומו והדיאלקטיקה בין המציאות, החיים וההתפתחות. מכאן, היוצר בעל המחויבות הוא בהכרח מתקדם יותר, עולמו הרוחני יפה יותר, ויעדיו נשגבים יותר מהיוצר חסר המחויבות, משתף הפעולה, האופורטוניסט, והצבוע.

ניסיונו של עבד עאבדי עבר שלושה שלבים יסודיים, עד עכשיו. תחילתו הייתה בשלב הריאליזם הסוציאליסטי הנוקשה והחד, אחריו באה תקופת הסימבוליזם וההתבוננות בהתמודדות האמן כפרט והאמן כבעל מחויבות בעת ובעונה אחת. השלב השלישי הוא שלב ההרפתקה והאקספרימנטליזם האמנותי והכניסה לתחומים ואופקים חיוניים יותר היום, כתוצאה של הצטברות המסקנות והתובנות, והכמיהה האמנית העזה לגילויים חדשים ותגליות חדשות.

שמתי לב בעבודות של עאבדי משנות השישים את מידת ההתחברות לשחור/לבן. מתוך הערכה לנסיונו, ומתוך קשרי הידידות והחברות עודדתי אותו לכנס לעולם הצבעים. וכאילו היינו חולקים רעיונות משותפים, לא עבר זמן רב עד שעאבדי פרס בסטודיו שלו את צבעי הקשת. זו לא הייתה קפיצה לא מחושבת אלא תוצר של עבודה הדרגתית ומלומדת על הצבעים, לפי ממצאי הניסיון ודרישת היצירה.

יציאתו לאור של הקטלוג החדש והרחב של עאבדי משמחת אותי. עד אז, אמשיך ליהנות מעבודותיו המוצגות על קירות ביתי. הרי עבד עאבדי הוא בן משפחה, לכן טבעי שעבודותיו יהיו חלק מהבית.

{flike}