מיד עם הכניסה לתערוכת דוד ריב, באולמות
התצוגה של ביתן הלנה רובינשטיין, לוכדת את העין סדרה של ציורי שחור־לבן המציגים ניתחי מציאות ישראלית אכזרית ובוטה. מעליהם ומתחתם פזורים עשרות רבות של מלבני בריסטול שפסים אנכיים בצבעי כחול, לבן. שחור, אדום וירוק מצוירים עליהם — קומבינציה של דגלי ישראל ופלסטין.
דוד ריב, מי שזכה לפני שבוע בפרס "זאק אוחנה לאמן הצעיר״ (3 000 דולר). שב לא מזמן משהות בת שנתיים בארה״ב. ריב (28) נחשב לצייר מגויס, אפילו מגויס מאוד. בציוריו רואים את מנחם בגין לצד הכלב פלוטו של וולט דיסני, מטוסי קרב חוצים את שמי תל־אביב, פועלים ערביים אוספים זבל, גבר עירום מעונה על ידי דמויות מטושטשות שלידן מונחת סוללה של תדיראן. סימלו המסחרי של בנק לאומי מופיע בכמה ציורים, קבוצה מאיימת של אנשי צבא מקצועיים מופיעה ביותר מציור אחד. אלת המלחמה ההודית, קאלי, מצוירת על גבי נוף אורבני תל־אביבי. צבעי הלאום של דגל המדינה שאיננה קיימת לא עוררו עד כה רעש גדול. שלמה להט הגיע
לפתיחה, ראה, התבונן ולא עזב את המקום בשאט נפש. ריב אומר: "חשבתי שיהיה ברור שאלה צבעי הלאום של ישראל ופלסטין. רציתי לעור מחווה לעניין הפלסטיני, ליצור תחושה של דו־קיום שאינו קיים. התכוונתי להיות חד־ משמעי לחלוטין. אך מתברר כי לא כל מי שרואה זאת קורא נכון. חשבתי שאי אפשר להיות יותר ברור מזה. אבל למרות זאת יש אנשים שתגובתם עמומה. הם אינם רוצים לדעת מצבעי הלאום של דגל אש״ף. יש אמנים פלסטינאים שמשתמשים במתכוון בציוריהם בצבעי הדגל הזה, ועל כך הם סובלים מהתנכלויות מצד השלטון הישראלי." עד כה נפגש ריב רק עם שניים מהציירים האלה, אך הוא מסרב לציין את שמותיהם. ריב מבקש להעביר את נושא השיחה
מהבריסטולים לציורים עצמם: "לא הייתי רוצה שישתמע כאילו העניין הפלסטיני הוא העיקר בתערוכה. ישנן גם העבודות עצמן, שני מטר ועשרים על מטר וארבעים בצבעי שחור־לבן. הן מהוות בשבילי תיעוד, במובן הכי רחב של תמונת מצב. אין לי יומרה לעשות עבודה דווקמנטרית. אינני מתייחס רק למציאות הסובבת אותי, אלא גם לקונבנציות של ציור. בביתן הלנה רובינשטיין אפשר למצוא גם אבסטרקטים."
בתערוכה קבוצתית שהתקיימה לפני זמן מה
בגלריה דביר, הוצגו הדפסים של ריב שעניינם טבע דומם — אגרטלים עם פרחים. שום התייחסות לעניין חכרתי־פוליטי לא היתה בם. "זאת היתה חצי בדיחה," טוען ריב. "הפונקציה שלה היתה לשמש כחפץ־נוי. רציתי לשחק עם
קונבנציה. אני לא סרגיש מחויב לעסוק כסוג מסוים של בעיות." צששואלים אותו מהי ־עומד אצלו במקום הראשון. ההיגד האמנותי או האמירה הפוליטית הוא עונה לאחר לא מעט התפתלויות. "בבסיס הדברים, יש אצלי הצורך לבנות מבנה שלם, הרמוני, שיתנגן נכון. צריך להיות היגד אמנותי שנוגע לשפה אמנותית וזה נמצא אצלי בבסיס הדברים, מצד שני אני מרגיש שאינני יכול להציג במקום ציבורי מבלי לאזכר את המלחמה בלבנון ואת המצב החברתי. העירוב של עיסוק באמנות ובבעיות שהן לכאורה ־חוץ־אמנותיות לא פוגם, לדעתי, בעבודות שלי, או כמעט שלא."
צל הספק הזה מטריד אותו אך הוא אינו יכול
להניח את האצבע על טבעו. חשוב לריב ליצור קומוניקציה עם קהל רחב. "אני רוצה שהציורים יעבדו גם כתור בידור," הוא אומר ומנסה לחדד את הפצצה התמוהה הזאת. "אני מתכוון לבידור במובן מאוד רחב. גם תמונות זוועה נכנסות אצלי לקטגוריה הזאת. אני רוצה שיבואו כמה שיותר אנשים, קהל שחורג מהמסגרת המצומצמת של צרכני אמנות מובהקים." האם הוא אינו חושש מפשטנות, מפלקטיות. "לא, אני חושש יותר מתחכום־יתר. אינני רוצה שהעבודה תהיה אליטיסטית. אני מקווה שאני יוצר קשר, לפחות באופן חלקי. אני חושב על הקהל שלי ואני מוכן לעשות פשרות עד גבול מסוים. אינני יכול לצייר ילדים שרופים כאופן נטורליסטי, ולכן אני מצייר אותם בצורה מסוגננת. יש כאן חוסר יושר מסוים, כי הזוועה נעשית יפה. אני לא יכול לאנוס את הקהל לאהוב את מה שהם שונאים, ולכן אני מנסה להכניס אותם לאט לתוך העולם שלי. חשוב לי לא רק לבטא את עצמי אלא גם ליצור דיאלוג עם הקהל."
בשיחות עם אנשים שמכירים את ציוריו של דוד ריב נתקלתי שוב ושוב בתגובות דומות. אנשים מעריכים את אמנותו, את מיומנותו, אך רובם אינם אוהבים את הציורים עצמם. ריב איננו צייר שאוהבים לאהוב. האם הוא מוטרד מכך? "היה יותר מטריד אותי אם כולם היו אוהבים אותי,״ הוא אומר ומוסיף: "לדעתי, זה בגלל הנושא שמחייב צורת עבודה מסוימת. כל עבודה מבוצעת בהתאם לאמירה שצריכה להיות נאמנה למציאות מסוימת. אני לא יוצר דברים על מנת שיהיו אהובים, אלא כדי שיעבדו בתור אמנות ויהיו מעניינים." ריב, יחד עם עמיתו לתערוכה בביתן הלנה רובינשטיין גבי קלזמר והצייר הפלסטינאי עבד עבדי, מתכננים בימים אלה תערוכה בעלת כיוון פוליטי, באכסדרת צוותא בת״א. ריב מקווה שהתערוכה תיפתח ביום השנה למלחמת לבנון וכי ישתתפו בה אמנים פלסטינאים נוספים. חזי לסקלי
