דו־קיום זה מחבת חם

אנטון שמאס

כל העיר (ירושלים)⁩, 14 ינואר 1983⁩

בכניסה לבית־האמנים פתחתי את המטרייה, אף שהזרזיפים הירושלמים לא היוו מטרד מיוחד. אך זאת לדעת: כשאתה עובר בימים אלה מתחת לעץ כלשהו בירושלים, ואתה שומע צייץ של ציפורים, פתח סיד את המטרייה, או בצע איגוף סביב העץ. זהירות, כידוע, מונעת אסח. לעולם אינו יודע מה

ימטירו השמים עליך. מה לעניין זה ולתערוכת־ נו? לעולם, שוב, אינך יודע מה הקשרים ומה < דימויים ימצא לו הדמיק. אז פתחתי את ז המטרייה ונכנסתי, לאחר שנתתי מבט משתהה < בפלקאט התערוכה ״דו־קיום בשלום״. בחיפה 1 קראו לזה ״מחווה לאמני הגדה״, ושם זה שרד 1 בערבית בשלט המקבל את פני העולה לאולמי 1 התערוכות. בעיר הכרמל אף פירסמו קומוניק־ ז אט לעיתונות, שמצאתי בתיק התערוכה, ובו 1 תיקתקה המדפיסה תחילה שאחת ממטרות 1 התערוכה היא "… להציג בפני קהל ישראלי את אמנות שכנינו הערבים מיהודה ושוםרק". אוזר־כך מחקה את שתי המלים האחרונות ב״דליט", אותו חומר מופלא של המדפיסות, והדפיסה תחתן את מלת הקסם "הגדה". ללמדך, שארץ ישראל נקנית בייסורים של ניסוח־פה ניסוח־שם. גם המליצה לא חסרה להם, לחיפאים, שראו לעצמם זכות ראשונים "כבניה של העיר המעורבת הגדולה באח (מה עם ירושלים המאוחדת? — א.ש.) לארח אמנים מערי הגדה המושכים במכחול ואוחזים בחרט". שאם אמרנו עד עכשיו משכיל ערבי ואינטלקטואל יהודי, נכבד ערבי ואיש־ציבור יהודי, מגזר ערבי וסקטור יהודי — הנה נוספה למילק־מונחים זה הגדרה נוספת לאמור: יהודי הוא צייר, וערבי הוא "מושך במכחול ואוחז בחרט". וכדי להוסיף חוט אחרק לפקעת

; סבוכה זו, נערכה התערוכה בחיפה בבית־ האמנים השוכן בשדרות הציונות, לפנים שדרות או״ם, לפנים רחוב ההר. במדרגות העולות לדלת הכניסה של בית־האמנים ההוא ן חיכיתי פעם לאהבתי הראשונה, ואחר כך | חוויתי לראשונה את הנשיקה הראשונה ליי I השער של בית־ספר כלשהו, ששנים לאחר מכן I ייהרס,ויתלו במקום בו עמד שלט לאמור: I הכניסה לזרים אסורה!

I אז נכנסתי לבית־האמנים הירושלמי וראיתי I שם, בתערוכה, את מאיר עוזיאל. ומאיר I עחיאל ראה אותי. מאיר עוזיאל כזה לא אראה I עד יום מותי. ורק אללה, ברוב חסדו, יודע אל- ! נכק מה הוא עשה שם. I וגם כאן נתגלה היחס האמביוואלנטי בק ■ העגל שרוצה לינוק לבין הפרה שרוצה להיניק, ■ וחלב רב נשפך על רצפת אולם התערוכות ■ העליק, בצורת טפטופים שדלפו מהתקרה. I אבל מטרייתי היתה איתי. ועל אק החלק הונח ■ גילוי־דעת, שעליו חתומים כשני שלישים ■ ממשתתפי התערוכה ובו הם מבהירים "מעל ■ ומעבר לכל ספק", כי המדובר הוא בשתי ■קבוצות אפנים: האחת משתייכת לאגודה, ■ והשנייה מורכבת מאמנים פלסטינים מהגדה ■ ומרצועת עזה, וכי התערוכה אורגנה בתקווה ■ לאפשר לקבוצה השנייה להציג בפני הציבור ■ את שנבצר ממנה בערי הגדה. והדברים ידועים. ■ובמכתב שנשלח על־ידי הגב׳ חדווה שמש, ■יו" ר אגודת הציירים והפסלים אמני ירושלים, ■אל עזדיאל ציון (•), מנהל מחלקת התרבות ■בעירייה, שהוא בעל המאה, נכרכה תערוכה זו ■רבה ישותפו לראשונה אפנים ערבים תושבי ■ייהודה ושופדק" — ההדגשה שלי, א.ש.) ■בתערוכה כללית של אפני ירושלים בנושא §■׳פרחי הארץ". אך לא נאסר שם באילו ■יכולות. ליפק הנכנס לאולם הראשק בבית־האפנים ■^תגלה הפראה, הפספל יותר סכל את הפתחים ®■עבין האוחזים לבין פארחיהם. חלק מעוגל ■^קיר האולם, והסורגים שבו בצורת פגן־דוד, ■^מליו תלוי ציורו של כפיל דאו החיפאי —

"קליגראפיה", שבו כתוב בערבית לאמור: ״התקווה לא תגשים מאוויים / את העולם משיגים בכוח". ומגן־דוד נוסף היה שם בתחריטו הציני של הרכרט בלום — "ירושלים המאוחדת", המתאר דמויות מייצגות באחד משערי העיר. ובקטן־קטן על כיפת אחד המסגדים חרוט לו מגן־דוד א־לה־ברוך ג׳מילי. אגב, זהו הציור היחיד, שבמחירק התערוכה נדרש תשלום גם עבור מסגרתו. 100 דולאר עבור התחריט ועוד 15 דולאר עבור המסגרת. גם טדי קולק יאמר שהמסגרת יקרה מאוד. וכאן יפגוש המבקר בחצי הראשון של צמד התאומות הציירות מחיפה, סועאד ותריז, הרושמות זה כעשר שנים את הנוף המתפורר של ואדי אל־סליב בחיפה.

אחר כך עליתי לאולמות הדולפים. כאן אתה מגלה, שרוב הציירים התייחסו ישירות לנושא התערוכה. אבל מהו נושא התערוכה? דומה מכל מקום, שהם אחוזי תזזית, מפזזים ברגליים יחפות על תחתית מחבת הדרקיום הלוהטת, ומציירים. סולימן מנסור מרמאללה, שהוא המוכר ביותר מבין אמני הגדה, מתייחס ברוב ציוריו לטבח סברה ושתילה, כהד רחוק ועמום ואימתני לדו־קיום־בדם. ומולו רפי כהן ב״אחרי הבולדוזר": מתחת להריסות שהשאיר אחריו הבולדוזר, מבצבצת ועולה תשתית מתכתית מדויקת להפליא. כמו הסטודנט ב" מול היערות" החושף, בעזרת האש ובעזרת הזקן הערבי כרות־הלשק, את יסודותיו של הכפר הערבי שכוסה ביערות. ושניהם, רפי וסולימן, מקפצים ברגליים יחפות וחרוכות.

כורחם, אם אינני טועה, מספר באחד הטקסטים שלו על עיטור ערבי, שנתגלה בתקרת אחת הכנסיות בדרום אמריקה. זהו המוטיב החוזר בכל הערבסקות המופלאות של ארמה אל־המברה בגרנדה שבספרד, לאמור: "אק מנצח זולת אללה". וכיצד הגיע מוטיב מוסלמי זה לתקרת הכנסייה? מסתבר, שאחד הבנאים הספרדים שהועסקו באל־המברה הגיע

לדרום אמריקה, ובלא שידע שמוטיב קישוטי זה אינו אלא פסוק מוסלמי, חרט אותו, כדת ההיסטוריה המהתלת, בתקרת הכנסייה. ואני משתעשע במחשבה: השם המפורש פלסטין בציורו של נבל ענאני (מס׳ 71 בתערוכה) הופך למוטיב קישוטי, ורק עין ערבייה מאומנת תצליח לפענח את הכתב. שווה בנפשך, שהילד־במגפיים, שנשלח עכשיו במצוות אמו לבדוק ברשימה הקבועהבכניסה את שם הצייר, תבור את צורת האותיות ויכניסנה לציורו הוא, כמוטיב קישוטי, קרבות השנים. הילד־במגפיים גם לא הבין את פשרן של שתי השורות בציורו של כרים דבאח — "מוטיבים פולקלוריסטיים": "גם כאשר ישרור תהו ובהו יישאר נא הדגל מורם בסתר החזה עד

אשר יבקע הלב והדגל יצא / ויהי־נא הכאב היום־יומי אות הציפור הירוקה, הנופלת וקמה ומציירת צורות אינטרנציונאליות, ותהי נא החירות כדבש בפיתה". גם קוראי "כל העיר", אנשים מבוגרים בלי מגפיים, יבינו עכשיו את פשר הכותרת, שניתנה בשבוע שעבר לכתבה על התערוכה. מאיר עוזיאל מביט עכשיו בציורו של עבד עאבדי החיפאי — "דיוקנו של אמיר". ומאחורי אמיר, בציור, שטיח פסים עעתי משתלשל מאח החלק בירוק־אדום־לבן־ שחור. ולידו תלוי ציורו של ס. סנסור — ״הדגל״, ולידו ציורה של רות שלום — "צעקה". ועל הרצפה, ליד השלולית של טיפות התקרה, פסלה של אדנה מר — "*ה אבני" (הוי בני!). ומאיר עוזיאל אינו יודע, אני משער, שארנה מר היא אמו במציאות של אמיר־אשר־בציור, שהוא בנו של סליבא ח׳מים, פעיל רק״ח החיפאי. מחבת הדו־קיום. פטור בלי יוסי שטרן הלא אי אפשר. ב" כמיהה לשלום" שלו רואים צבר א־לה־דוש כורע על ברך אחת וסוכך על ראשו בשתי ידיו, בהבעה מיוסרת, ולהקת יונים מעליו. כמו מל ברוקם ב" מתח גבוה". התחשק לי לתת לו אח המטרייה שלי, ולסגור את המעגל.