"והלאה…?" — זה שמו של מחזהו של הסופר הסורי וואליד מדפע, המוצג בימים אלה ב״תיאטרון העולה" מחיפה. בערב־שבת הזדמן לי להיות נוכח בהצגת התיאטרון הערבי הוותיק הזה בנצרת, ושוב נהניתי מחיוניות משחקם של שחקניו. המחזה הוא תערובת מוזרה למדי של דימיון — אורח מכוכב־לכת אחר — וביקורת חברתית מאידך. מעשה בארס פשוט שנהרג בתאונת־דרכים. בפקודת איזה "מוח" מכוכב־ לכת רחוק הוא מוחזר לח ים כי מעשה ההריגה לא היה אלא טעות. אבל בינתיים ,התלבשו׳ חברות הביטוח והעיתונות על אלמנתו, והכל מנסים לעשות רווחים מאסונה הפרטי. לבסוף חוזר ה,מת׳ לחיים, כחזור אודיסאוס לפנלופה, ואז הוא נהרג ,על באמת׳, בפקודת כוחות ארציים רגילים לגמרי.
ייתכן ולא דייקתי במסירת הדברים, משום שהבנתי בשפה הערבית דלה מאוד, אבל גס אם לא יכולתי לעקוב אחרי פרטי השיחות. בכל זאת נשארה החוויה התיאטראלית בשם המשחק האטנטנסיבי, שלא לקה בהפרזה המקובלת בסרטים הערביים המוקרנים מדי יום ו׳ בטלוויזיה שלנו, ובשל העיצוב הבימתי הברור מאוד של הבמאי אדיב ג׳חשאן. התפאורה היא מעשי־ידיו של עבד עאבדי, צייר־תפאורות שלמד שנים מספר במזרח־גרמניה והספיק, נוסף לתערוכות ציוריו, לעצב את התפאורה למחזה לילדים של התיאטרון לילדים ונוער "בן־הסולטאן". הבעיות בהן מתלבט תיאטרון ערבי בישראל אינן פשוטות. "התיאטרון העולה" שהיה פעם חלק מ״בית הגפן" החיפני פועל מזה שנים אחדות כגוף עצמאי. אין הוא התיאטרון היחידי במיגזר הערבי. שעה שאתה צופה במחזה המוצג בשפה שאינך בקי בה, יש לך פנאי להתבונן בפרטי המשחק והבימוי כי אתה פטור מלעקוב אחרי הטקסט, ומבחנו של הבימוי הוא אז חמור. אס הבמאי ושחקניו מצליחים למסור את העלילה ואת האווירה ללא עזרת המילים, סימן שאלה עשויים היטב. וזה מה שקרה בהצגה זו שנערכה במועדון ש״ליד המעיין" בנצרת.
