התערוכה "גברים בשמש", שמוצגת במוזיאון הרצליה, מאופיינת בהצבות המדויקות שלה וברגשות שעוברים בשכבה שנייה ושלישית, אך עדיין מותירה המון שאלות פתוחות
אורית חסון-ולדר
כשאני שואלת את ראפת חטאב, אמן המציג בתערוכה, איזו פרשנות יש לו עבורה, כזו העוברת דרך הסיפור הפלסטיני או כזאת שתתחיל בהתבוננות אישית יותר, הוא אומר שהיה מעדיף שכל אחד ייגש לעבודה מהמקום שלו – שלא יהיה מוכתב בגלל הקטלוג, שקודם יראה ורק אחר כך יקרא.
עבודה של איברהים נובאני טל בן צבי, אחת מאוצרות התערוכה "גברים בשמש" (אמנים פלסטינים וישראלים), טוענת כי "אחד הדברים החשובים בתערוכה הוא עצם העובדה כי העבודות נוצרות בהקשר של תרבות חזותית של פלסטינים, וכי זו הזדמנות לראות שדה תרבותי של המיעוט הפלסטיני בישראל ולראות את הקשר בין האמנים בין העבודות. כי יש תחושה לפעמים שאנשים פועלים מחוץ לקונטקסט פוליטי ותרבותי וזה בכלל לא ככה". גם האוצר "חנא פרח כפר בירעים" טוען שיש פה אמירה, שזו בעצם קבוצה שיוצרת מתוך החברה הפלסטינית, ולא כל אחד בה יוצר באוויר. "כאדריכל ואוצר בניתי עם בן צבי תערוכה שאין בה היררכיה. היה בה פירוק של מכלול היצירות ובנייה של התערוכה דרך שילוב אמנים יחד", הוא אומר. חנא פרח כפר בירעים הוסיף לשם משפחתו את צמד המילים "כפר בירעים", מקום הולדתו – מחאה על הניסיון הישראלי להעלים את בירעים. "זו הצהרת כוונות. המקום הוא אני ואני המקום".
בן צבי: "זאת תערוכה שמבססת קהילה שכבר קיימת היסטורית. דרך המאמרים היינו רוצים ליצור דיון על הזהות הפלסטינית של 48', בניגוד לזהות בפזורה או ברשות הפלסטינית. יש בתערוכה שני דברים עיקריים – תחושה של זמניות ושתיקה. ולמעשה, דיבור על השתיקה הפלסטינית שעובדת הפוך – כקול זעקה".
חנא פרח כפר בירעים מדבר גם על מוטיב הצל כתשליל של הזהות, ועל פעולת הבנייה והפירוק של החלל במוזיאון, ומוסיף שזה אולי מקביל למה שקורה במציאות הפלסטינית – מתפרקים ונבנים מחדש. "העין עוברת מחלל לחלל, שכבה על שכבה, ראייה מקרוב, ראייה מרחוק. זה סבך כמו בשכבות של אברהים נובאני ועסאם אבו שקרה".
מתוך העבודה של סקנדר קובטי ורביע בוכארי
המוטיב של התייחסות למקום וטריטוריה קיימת בחלק ניכר מהעבודות. אצל ראפת חטאב למשל היא מורכבת ומשעשעת; בעבודת הוידיאו הוא מלטף גזע של עץ זית ומשקה אותו כשברקע מתנגן השיר "חוב" – שיר אהבה הפונה אל תחושת השייכות של הקהילה הפלסטינית. חטאב משחק עם האלגוריה לעקירה ולזכות השיבה ועושה בה סוויץ' מפתיע, כשהוא מתרחק עם המצלמה ואנחנו מגלים שהסצנה צולמה, למעשה, בכיכר רבין.
אין כמו יפו בימים
מורכבות סמלית כמו במקרה של הזית, והתייחסות אירונית אל הטריטוריה ואל המקום, קיימת ברוב עבודות הוידיאו. בזו של סכנדר קובטי ורביע בוכארי הם מסתובבים כמדריכי תיירים באתרים הכי לא תיירותיים של יפו, ומספרים על ההיסטוריה של המקום למי שמוכן להקשיב.
לעומת הוידיאו, נדמה כי בחלק מעבודות הציור, כמו אלו של אוסמה סעיד, ההתייחסות תמימה יותר, ודימוי של עץ זית גדוע עובד על סמליות מיידית. אצל עבד עבאדי מופיע מוטיב של פליטים במרחב לא מזוהה; חלקם רישומים מסיפורים קצרים, אבל מזכירים באופיים הגרפי דווקא מוטיבים מציור ישראלי של שנות ה-50 כמו של רות שלוס.
מלבד רישום של צל, נדמה כי הציורים המתארים סיטואציות אנושיות וקשורים בנדודים ועקירה, חסרים ברובם מימד של הרחקה והומור הקיים למשל אצל האמן התורכי העכשווי Memed Erdener. הוא למשל מייצר לוגואים בדויים לקהילות תחת לחץ חברתי בסגנון גרפי דומה.
הדיוקן המופנם של מיכאל חלאק
בן צבי מדברת על רפרטואר הדימויים של התרבות החזותית הפלסטינית; יש בתערוכה, מלבד דמויות המנותקות מסביבתן, גם דייגים (וציור יפהפה ומרגש של אסד עזי), סבך ומסוכות צבר (עסאם אבו שקרה) ושבכות ועיניים (איברהים נובאני). יש גם בתים נטושים (או כדברי בן צבי: "ארכיטקטורה של זמניות, בתים בלי אנשים") בציורי המבנים של ראני זהרוי ודוראר בכרי.
זה מזכיר את הסרט "התערבות אלוהית" של איליה סולימאן, שחושף מצבים אבסורדים שהכיבוש מייצר. בסצנה בסרט נראה בלון אדום עם דיוקנו של יאסר ערפאת המנסה ליירט אותו, וגם הפלסטינים לא ממש יודעים מה לעשות בו. בחלק מהעבודות חסר שיטוט בין פנטזיה למציאות והומור. אולי קיים מראש קושי להעביר נראטיבים היסטוריים ולהתייחס למציאות במדיום כמו ציור.
לא עשו שריר
כדאי לציין בהערכה את הבחירה השקטה של עבודות טובות על ידי צמד האוצרים, שלא ניסו לעשות שריר ולפוצץ את המוזיאון בדימויים, את ההצבה המדויקת בחלל, כמו גם את העובדה שהפוליטיות עולה מהעבודות דווקא באמצעים עקיפים, דרך רגש, בשכבה שנייה ושלישית. בכל זאת עולות וצפות שאלות כמו האם אמנים העוסקים בתכנים אישיים ומציירים דיוקנאות מופנמים כמו אלו של מיכאל חלאק, אינם למעשה לכודים מראש במטריית על של הנכבה, הכיבוש ומאורעות אוקטובר? מה היחס שבין הפרטי לפוליטי-ציבורי בקריאת העבודות? מה בין אמנות פלסטינית נשית וגברית ולמי בעצם מכוונת התערוכה?
"גברים בשמש", אוצרים: טל בן- צבי, חנא פרח כפר בירעים, מוזיאון הרצליה
