ביקור בסטודיו של עבד עאבדי: מוזות מן הוואדי

מאת: אלי ערמון אזולאי, "הארץ", מדור גלריה, 24.9.2010

בסטודיו שלו מציג עבד עאבדי, מחשובי האמנים הפלסטינים, עבודות של תושבי השכונה. הוא גם נזכר בגעגועים בשכן לשעבר, אמיל חביבי

חלל העבודה של האמן עבד עאבדי ויצירתו קשורים קשר עז זה לזה, וכן הם קשורים לעיר חיפה שבה נולד ובה הוא יוצר, ולהיסטוריה של העם הפלסטיני. עבאדי, המשקיע מרץ רב ביצירת הזדמנויות מפגש בין אמנות לקהילה ואף זכה על כך באות יקיר העיר חיפה, מציג כעת בשתי תערוכות: רטרוספקטיבה של יצירתו בגלריה באום אל פחם (שבה גם יתקיים בשבת שיח גלריה) ותערוכת "שכבות ואדי סאליב" במרכז האמנות פירמידה בחיפה.

 

באופן אירוני, הסטודיו של עאבדי, אחד האמנים הפלסטינים החשובים בעולם האמנות הערבית ובזה המקומי, שוכן שדרות הציונות בוואדי ניסנאס בחיפה. עבאדי, בן 68, הוא נצר לעבד אל חאג', שכיהן כראש העיר חיפה בשנות ה-20 של המאה הקודמת ונודע בתרומתו הרבה לתשתיות העיר וכן לחיזוק התפישה הפוליטית הפלסטינית.

עאבדי, כמו שאר תושבי העיר שחיו בה לפני 1948, מכיר את הרחוב בשם אל-ג'באל (דרך ההר). לאחר הקמתה של מדינת ישראל הוא נקרא שדרות האו"ם כהוקרה על תמיכת הארגון בהקמת המדינה. ב-1975, בתגובה להחלטה 3379 של העצרת הכללית שקבעה כי הציונות גזענית, שונה שמו של אחד הרחובות הראשיים בשכונה הערבית לשדרות הציונות. ב-2001 חתמו תושבי העיר הפלסטינים על עצומה להשיב לרחוב את שמו המקורי, אך לשווא.

בלב הסערה, בבוסתן קטן בשטח של הכנסייה האוונגלית, שוכן הסטודיו של עבאדי ולצדו הגלריה שלו. בחלל הסטודיו הוא יוצר זה 25 שנה ואילו בגלריה הצמודה עבד במשך שנים הסופר והעיתונאי אמיל חביבי. השניים שיתפו פעולה במשך שנים: חביבי ערך את העיתון "אל-איתיחאד" וכתב בו ועבאדי היה מאייר.

בחצר תלוי לוח מודעות גדול שעליו ציורים של ילדי השכונה. פסלים מעשה ידיהם מפוזרים גם הם במתחם. "הפכתי את המקום לכזה שישרת את העבודות שלי אך בו בזמן גם את השכונה וילדי המקום", אומר עאבדי. "אני חי בהרגשה ובאחריות שאני צריך להציג את האמנות שלי אך אני גם חייב קהל צופה, קהל שיוכל להזדהות עם אמנות בידיעה שאמנות היא חלק בלתי נפרד מההווי החברתי, ההיסטורי והפוליטי". כיום, לאחר שלושה עשורים של פעילות בעיר, "אני מרגיש שהצלחתי לעורר את המודעות לאמנות באוכלוסייה הערבית".

במובנים רבים עאבדי, לצד עוד כמה אנשים, ממלא את החסר הממסדי בתחום. "יש במדינה עשרות מוזיאונים המתוקצבים בין היתר על ידי משרד החינוך והתרבות, ומכל אלה אין אף לא חדר אחד שמוקדש להצגת המורשת המקומית הפלסטינית", הוא אומר. הוא פועל לשינוי המצב הזה, בין השאר בניסיון להשיג תקציבים שיאפשרו לתושבי חיפה הערבים לפתח מועדוני תרבות וספורט. על המוזיאון העירוני הוא אומר: "חורה לי שהמוזיאון לא נותן ביטוי נכון וייצוג לאוכלוסייה. התופעה הזאת לא בריאה וגם לא מייצגת נאמנה את פני האמנות".

בלימודי האמנות שלו בדרזדן שבגרמניה, שם עשה תואר שני, התמקד עאבדי בציורי קיר ואמנות במרחב. בשובו לארץ עסק בכך בנצרת וניהל פרויקט התנדבותי לשיפור המרחב הציבורי בעיר. בגלריה שלו הציג מעבודותיו לצד תערוכות של אמנים או תלמידים שלו. במתחם שבוואדי ניסנאס הוא מנהל את עמותת "ערבל" לקידום אמנות ובמסגרתה מקיים פעילויות שונות ומלמד.

הסביבה שבה הוא עובד משפיעה תמיד על יצירתו. על מבנה הסטודיו שלו, שהוקם בתחילת המאה הקודמת, הוא אומר: "משמח אותי שהמבנה נותן לי את ההשראה ושהוא מהימים שהאוכלוסייה הפלסטינית בנתה את הבתים שלה בצורה כזו". הוא הגיע למקום בזמן שעבד על האנדרטה לציון יום האדמה בסכנין עם האמן גרשון קניספל.

במשך שנים, לצד היצירה, לימד עאבדי במקומות שונים וקיים פעילויות כמו ניהול פסטיבל "החג של החגים" המתקיים בוואדי כל דצמבר. ואולם מאז שיצא לפנסיה הוא פוקד את המקום כל יום ולפרקי זמן ממושכים יותר.

"הסטודיו הוא מקום לביצוע עבודות אבל הוא גם מקום למחשבות", הוא אומר. "המוזה חשובה, וכנראה יש פה ריכוז של מוזות. אולי זו צורת הבנייה שנותנת השראה לשייכות ההיסטורית". הוא מצביע לעבר התקרה המקושתת: "על זה אנשים עמלו בלי מנוף ובלי בטון".

עאבדי מספר כי לאחר שנים של עבודה בגרפיקה ובאיור, שבהן עסק בנוקשות של הקו ובמתח בין הקו לשטח, החל לעסוק בחומריות של המקום. "משפחתי בעיר הזאת בערך 250 שנים, וכשהתחלתי לעבוד נכנסה החומריות של החלודה, של הברזל ושל שאר אובייקטים שהיו זרוקים באזור". הוא מצביע על ציור בסטודיו שנעשה במדיה מעורבת: ציור, קולאז', אסמבלאז', ובמרכזו תנור שעאבדי דימה כבטן של אשה הרה. "אמנות מהריסות", הוא אומר.

עאבדי נולד בוואדי סאליב שבחיפה, והוא ומשפחתו, כמו רבבות אנשים אחרים, גורשו ומצאו את עצמם במחנה פליטים. "הרבה השראה באה לי מהאזור של ואדי סאליב", הוא אומר ומוסיף: "בזמן האחרון אני עוסק הרבה בעבודות אקריליק על בד וגם משתמש בחומרים שונים. אני פחות עוסק בעבודות מונומנטליות, מאחר שיש פחות כספים וקשה יותר לגייס תקציבים. כמו כן, אני פחות רוצה לעסוק כיום בהקמות אנדרטאות ויותר להשקיע את הכוחות שלי שוב באותה נוסטלגיה הקיימת בבדים, ששימשו אותנו כשחיינו בפליטות". משפחתו התפזרה במחנות פליטים בסוריה ובלבנון ושנתיים לאחר הגירוש חזר עאבדי עם הוריו במסגרת של איחוד משפחות. "המעניין הוא שהבד של היוטה ששימש לנו מחסה וחומר ליצור ממנו מחיצות – חוזר ליצירה שלי", הוא אומר. "הריח של היוטה ממש מחזיר אותי אחורה".

אין מולדת אחרת

"אני עוסק בנושא היהודי-ערבי כחלק בלתי נפרד מהנוף החיפאי. מבחינה מוניציפלית השירות האזרחי כביכול ניתן לתושבי העיר הפלסטינים, אך מבחינת המדיניות של המדינה כלפי האוכלוסיות המעורבות המצב ממש מדאיג אותי. במציאות שאני עוסק בה כפלסטיני אני מנסה להתמודד עם האחר מתוך שותפות גורל. גם לי אין לי מולדת אחרת".

{flike}