האמן עבד אעבדי התמחה בלימוד התחריט, הדפס אמנותי וציורי קיר לאחר שבע שנות לימוד במזרח גרמניה, שב עאבדי לעיר חיפה, שם הקדיש את יצירתו וליצירת מרחב אסתטית המחויב לבעיות החברה הערבית. ביצירותיו הוא מבטא את הסבל של תושבי המקום, מגלם את החלומות שלהם ומבטא את מאבקם מול המדינה העברית.
רבות מעבודותיו עוסקות בנוף ובדמויות. הדמויות בתוך הנוף מעלות הרבה מחשבות. נדמה שעוד רגע דמות קופצת מגג אחד לגג אחר, כמעין ריקוד מזרחי, או תנועה של ילד שמעיף עפיפון, או דמות המביטה לעבר אירוע שהאמן לא הבציע עליו בציור, ואולי בעצם זו דמות של אדם קדוש שעומד ונואם באנשים. נדמה שהחיים כמו קפאו בציפייה לקראת רגע מהכריע. אך חרף הדרמטיות שביצירה, אנחנו רואים אנשים מרחפים כמו מלאכים, מלאכים בשמי חיפה, בשמי פלסטין, עפיפונים מרחפים באוויר וילד המחזיק בקצה החוט הקשור אליו. זוהי ילדות העומדת בניגוד חריף לרגע ומנסה להציע ביטוי אנושי לסצנה
באחת העבודות של עאבדי המתעדות את הנוף, שהיא למעשה ציור בצבע מונוכרומי, המבט שלוח מלמעלה, ודמות עומדת באמצע המסגרת, כמו מחבקת את הנוף או רוצה להיות חלק ממנו. הצבע המונוכרומי נופל בין שתי סיטואציות: בין המטושטש לברור, בין חוסר הוודאות לנחישות שהקווים הברורים והרישום העז, מעין סצנה סוריאליסטית, חולמת, אשר מלווה את זיכרונותיו של עאבדי והוא רואה את עצמו חלק מאותו חלום. עאבדי מתייחס אל הנוף הטבעי והנוף העירוני במיוחד, מנכס ומפרק אותו לגורמים כדי להעניק לו היבט פוליטי. אלה כוללים ביטויים אידיאולוגיים שונים: האדמה, המקום, המולדת, הגעגועים והזיכרון עם פנים אסתטיים. האמן הפלסטיני העוסק בנושא הנוף אינו מעלה אותו תמיד מתוך בחירה אישית, אלא דבר נתון שנכפה עליו בכוח המציאות החברתית והפוליטית האמן הפלסטיני חי במציאות עמוסה התפתחויות ופרקטיקות פוליטיות נגד האדמה ונגד המקום. פרקטיקות של זיוף ההיסטוריה וזיוף העובדות, בניסיון למחוק את הזהות
במציאות כזו אין לאמן הפלסטיני את עונג ציור נוף טבעי כדי לדון בו בהיבט אמנותי טהור (אמנות לשם אמנות), או כדי לנהל דיאלוג עם תולדות האמנות, אלא במטרה להתאחד אתו, להפוך את עצמו, את העבודה ואת המקום למקשה אחת. המקום תופס נפח גדול ביצירותיו של עאבדי. הוא מתייחס אליו במגוון דרכים וסגנונות, מציג לצופים נופים מגוונים המשקפים את הקשר שלו למקום ולפרטים הקטנים האינטימיים שלו כגון חלון, שטיח, וילון, בית, גגות.ובדים רקומים. דבר אשר מסמל את יחסו אליו וכן כעדות חומרית ורוחנית המדגישה את השייכות. בכל המקומות שהוא נמצא בהם, סבל עאבדי ועודנו סובל מ”בריחת” המקום מבין ידיו ומתחת לרגליו. בריחה אשר מסמלת את הכיבוש המתמשך וההשתלטות על המקום ועל מרכיביו
גם המקומות האחרים, שמחוץ למולדת, הם מקומות של גלות, שבהם אינו יכול למצוא ביטחון ויציבות, גם בהם הוא סובל מהפחד, מהדיכוי ומהניכור. עאבדי דבק במקום כמו עובר שדובק ברחם אמו. דבקות זו מתבטאת בצורה ברורה בעבודותיו. הוא מצייר את הדמויות צפופות, לכודות וכבדות. הדבר ניכר אף בצפיפות הצבעים המנוגדים. לפעמים עם משיחות מכחול רגישות, עדינות, רוחניות ושקופות. יש בהם הרבה חזרה, אולם חזרה מעוררת סקרנות. זו אינה משעממת כפי שאולי הייתה יכולה להיות משעממת אצל אמן אחר
פריד אבו שקרה
