יותר ויותר אמנים פלסטינים לומדים בבצלאל, זוכים בפרסים בינלאומיים, מוכרים עבודות לגוגנהיים ומציגים ברחבי העולם. רק בגלריות הישראליות עוד לא השתכנעו שהגיע הזמן לרדוף אחריהם
23 במרץ 2012
רטרוספקטיבה מקיפה של וליד אבו שקרה מוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב לצד תערוכתו של מיכאל חלאק הצעיר; תערוכה של שריף וואכד בגלריה שלוש ננעלה לפני שבוע; ובסלון יפו לאמנות פלסטינית נפתחה תערוכה של אמנים צעירים, יהודים וערבים. יש מי שיגדירו את נוכחות האמנות הפלסטינית בעיר כטפטוף רציף ויציב, ועדיין – סביר להניח שגם כחובבי אמנות ופוקדי גלריות, רובכם לא שמעתם את השמות האלה. האמנות הפלסטינית זוכה בשנים האחרונות להתעניינות בינלאומית חסרת תקדים, אז איך זה שכאן לא רואים את זה?
פיקאסו ברמאללה אם מיהו פלסטיני היא כשלעצמה שאלה שגוררת גמגומים, אז מהי אמנות פלסטינית היא עניין מסובך עוד יותר. יש הבדל מהותי בין אמנות שמציגים פלסטינים מעבר לקו הירוק, ובין מה שנקרא "האמנים הפלסטינים של 48’". את האמנים של 48’ נהוג לחלק לדור הוותיק של ציירים ופסלים, שהתחילו לפעול בשנות ה־70 וה־80 (כמו עבד עבאדי, ח’ליל ריאן ואיברהים נובאני), ולדור הצעיר שהחל לפעול אחרי הסכמי אוסלו, ומונה היום יותר מ־200 בוגרי בתי ספר לאמנות, שעוסקים בעיקר במיצב, בצילום, בווידאו ארט ובמיצג. העשור האחרון מתאפיין בקפיצה משמעותית במספר הסטודנטים הפלסטינים בבצלאל, במדרשה, במכללת אורנים ובבתי ספר ישראליים אחרים. בהתאמה, גדל מספר האמנים הפלסטינים שפועלים בתל אביב ושזוכים לתשומת לב ארצית ועולמית.
