Interview in Radio Haifa
עומר מוזר פרסום: 09:28 – 20/03/24
עשרות ציורים ממלאים את הסטודיו של האמן בן ה-82, עבד עאבדי, בוואדי ניסנאס. אחד מהם, העומד לבדו בפינה, מזקק 65 שנות יצירה אמנותית הנמהלות בסיפור חייו האישי. "זה נוף ילדותי: שער היציאה מנמל חיפה, אבא שלי בחזית הציור, אמא שלי ואני מתחבא מאחוריה", הוא מתאר את הציור המשורטט בקווים שחורים, "ומאות האנשים שהולכים אחרי אבא שלי, עוזבים את מולדתם חיפה, בדרך למחנות הפליטים בסוריה. זו הפליטות שמלווה אותי כל חיי".
'הנכבה האישית שלי' הוא קרא לציור. מבטו של אביו בציור משקף את הבהלה שאחזה בו, באשתו, בשלושת בנותיו ובעבד בן ה-6 שנאלצו לעזוב את חיפה בשנת 1948 בעקבות המלחמה. "אני אישית עברתי את הנכבה ולא רק אני, מתוך 75,000 ערבים שהיו בחיפה נשארו רק 3,500 וביניהם הצליח גם אבי להישאר".
איך אבא שלך הצליח להישאר בחיפה?
"אבא שלי היה סוחר סוסים והוא החזיק בחאן איפה שהיום נמצא שוק הפשפשים. היה לו שותף יהודי, פולני, דובר רק יידיש, בשם חיים, שמייד עזר לו להישאר ולא רק – עזר לו גם במסמכים במרשם האוכלוסין שאפשר לנו אחרי שנתיים וחצי של נדודים לחזור חיפה במסגרת איחוד משפחות. זה ריגש אותי שיהודי עזר לאבא שלי וזה מרגש אותי עד היום".
הנכבה בשבילך היא יום העצמאות שלנו. איך מכילים את המורכבות הזו?
"זה קשה, זה מורכב, אבל אני קורא להכיר בזכויות, בכאב ובנכבה שעברנו, להפסיק להשתמש בהרס ובאגרסיה כתשובה ולמצוא פתרון צודק לשני העמים החיים במדינה. יש דרך להפסיק את האיבה הזו ביננו, אני עוד לא יודע אותה".
"האמנות מבטאת שאיפה למצב טוב יותר"
מה שכן עאבדי יודע, זה לצייר. אני תופס אותו יומיים לפני טיסה לגרמניה. הוא הוזמן על ידי מוזיאון פרנקפורט להציג כ-40 מעבודותיו שאת חלקם צייר בעת שהותו בגרמניה כסטודנט באקדמיה לאמנות.
"הייתה לי שם מורה יהודייה בשם לאה גרונדינג שהשפיעה עלי רבות", הוא משחזר ומהדהד את הסימבוליקה בין שיתוף הפעולה שלו עם לאה לבין זה שבעברו המשפחתי. "היא הגיעה ממשפחה יהודית אדוקה, אביה היה רב בדרדזן והיא התחנכה בנוער קומוניסטי. המפגש ביננו עורר אצל שנינו הזדהות, היא ומשפחתה שעברו שואה ומשפחתי ואני שעברנו נכבה".
עבורך – אמנות ופוליטיקה הולכים ביחד?
"עשייה אמנותית היא חלק בלתי נפרד מהרמת קול: גם קול מחאה אבל גם קול של רוגע", יעידו גם עברו כמאייר בעיתון הערבי 'אל-איתיחאד' וגם ציוריו הצבעוניים הנדמה שמבקשים לספק בריחה מהמציאות. "האמנות מבטאת את השאיפה שלי למצב טוב יותר".
עאבדי עסוק, מוטרד ומעורב במצב המדינה, אך גם במצבו הפרטי. "חושבים עלי: 'זה ההוא, שבא מהכפר, הוא לא מפה', ואני אומר: 'אני בשר מבשרה של העיר הזאת, אבא של סבא שלי נולד פה, דוד של אימי הוא עבד א-רחמאן אל-חאג' שהיה ראש העיר חיפה בין השנים 1920-1927 ואני חיפאי פלסטיני'. לפעמים, גם שילמתי על זה מחיר. אבל כל זמן שאני יכול לחשוב ולהגיב להתרחשויות דרך האמנות, אעשה זאת".
