שבעה עשורים של יצירה אמנותית.
רטרוספקטיבה מקיפה המשתרעת על פני שבעה עשורים ביצירתו של עבד עאבדי, ובוחנת את עיסוקו המתמשך באדם, במקום, בהיסטוריה ובזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני.
משנותיו הראשונות בחיפה ולימודיו בדרזדן, דרך שנות עבודתו בעיתונות ועד לאנדרטאות שיצר במרחב הציבורי, לפסליו הסביבתיים ולעיסוקו במלחמה ובזיכרון, התערוכה עוקבת אחר התפתחותו של אמן שעבודתו נותרה קשורה עמוקות למציאות החברתית והפוליטית של זמנו.
אמן חזותי פלסטיני פורץ דרך.
עבד עאבדי פיתח שפה חזותית ייחודית שעוצבה בידי ההיסטוריה, המקום, החוויה האנושית והמציאות החברתית. לאורך דרכו נעה יצירתו בין התבוננות אינטימית לנרטיבים ציבוריים רחבי היקף, ושילבה ציור, רישום, גרפיקה, איור, הדפס, אנדרטאות ועבודות סביבתיות. כאמן הומניסטי הפועל במסורת הריאליזם החברתי, הוא מציב בעקביות את בני האדם, את חייהם, מאבקיהם ותקוותיהם במרכז יצירתו.
עאבדי נולד בחיפה ב־1942, עזב את העיר עם משפחתו ב־1948 וחי כפליט במשך שלוש שנים. הוא הציג את תערוכתו הראשונה ב־1961, ובין 1965 ל־1971 למד אמנות באקדמיה לאמנויות יפות בדרזדן, שם פיתח את דרכו האמנותית בהדרכת אמנים גרמנים המזוהים עם הריאליזם הסוציאליסטי, ובהם גרהרד בונדצין ולאה גרונדיג, אמנית יהודייה ניצולת השואה ומתנגדת מלחמה. גרונדיג הייתה למנטורית ולחברה חשובה של עאבדי, והקשר ביניהם נמשך הרבה מעבר למסגרת האקדמיה.
יצירתו זכתה להוקרה מעיר הולדתו חיפה, ממוסדות תרבות ישראליים ופלסטיניים, משרי התרבות בישראל ובפלסטין ומנשיא פלסטין.
שפה חזותית העוברת מדור לדור.
כעבור עשורים, באותה עיר, היה עאבדי לתלמיד אמן אצל גרונדיג, שיצירתה עצמה הושפעה עמוקות מעמדות אנטי־מלחמתיות, חברתיות והומניסטיות. הקשר העמוק הזה בין דורות של אמנים, מורים ותלמידים היה לחלק בלתי נפרד מהתגבשותו האמנותית של עאבדי – לא כחיקוי גרידא, אלא כשיחה חיה ומתמשכת על אמנות, חברה והמצב האנושי.
דימויים שהפכו לזיכרון קולקטיבי.
״אלה הם הדימויים שעיצבו את הזיכרון החזותי הערבי של אירועים היסטוריים כמו הנכבה, מחנות הפליטים, הכפרים ההרוסים ואירועי יום האדמה, ומכאן השפעתן המשמעותית של העבודות על הזיכרון הקולקטיבי של המיעוט הפלסטיני.״
מתוך נימוקי ועדת השיפוט לפרסי שר התרבות הישראלי לאמנות, 2010
