היינו כחולמים

גרשון קניספל, חיפה, אפריל 2010

את סיום האנדרטה בסכנין סיכמנו כל אחד בדרכו שלו, כתבתי: “הקמתי עם ידידי ועמיתי עבד עאבדי את גל הגושים כדי “לגרש את ‘הרוח הרעה‘ ולהשאיר עקבות. למעשה חמס, גזל, רצח ונישול (…) כתזכורת לדורות הבאים שהתקשו להאמין כי ‘היה הייתה‘”. ואתה עבד הוספת : “עבודתנו המשותפת הייתה הגשמתו של חזון שיתוף הפעולה בין שני העמים כדי למנוע חזרה על הטרגדיה..”.

חלפו שלושים ושלוש שנים מאז, וחזוננו להציב מצבת זיכרון לדורות הבאים שהתקשו להאמין כי “היה הייתה“, התנפץ לרסיסים.

 

שתי שנות דור עברו מאז הצבתה…

הריגתם של ששת הצעירים בידי פרחי קצונה עוררה בשעתו גלי זעם ומחאות במקומותינו. הם האיצו את הקמת האנדרטה ב 1977, עליה חקקנו את המשפט: “למען העמקת ההבנה בין שני העמים“. הרי הפגיעה האנושה ברבעים שלמים על יושביהם בביירות במלחמת “לבנון השנייה” ואסונם של פלסטינים חסרי מגן על נשותיהם, טפם וזקניהם במלחמת עזה, כל אלה לא שינו את תודעתם של יושבי ציון.

לא היה בכוחה של האנדרטה להפסיק את מחול הזוועה, את מעגל האיבה ונותרה מתרה אל מול הסחף הגואה של לאומנות גוברת. לא היה בה כדי “לגרש את הרוח הרעה” בשל הכיבוש הגורף.

עברו 33 שנים מאז, נותרנו מבודדים, אך שלמים עם דרכנו, ולזה אין תחליף!.

{flike}