מתוך אוסף “הארץ”
אוצרת: אפרת לבני
משתתפים: פריד אבו-שקרה, אניסה אשקר, דוראר בכרי, ארנון בן-דוד, דגנית ברסט, ציבי גבע, תמר גטר, משה גרשוני, טליה הופמן, מיכל היימן, שריף ואכד, פבל וולברג, ראפת חטאב, מיכאל חלאק, אחמד כנעאן, לירון לופו, איברהים נובאני, עדי נס, אמי ספרד, עבד עאבדי, רון עמיר, דניאל פרסאי, יורם קופרמינץ, מחמוד קייס, מיקי קרצמן, גיא רז, דוד ריב, דינה שנהב
בינואר 2001 נפתחה בגלריה בית העם בתל אביב התערוכה “השנה השלושים ושלוש – אמנים נגד היד החזקה” במחאה על 33 שנות כיבוש. את התערוכה יזמו האמנים תמר גטר, חיים דעואל-לוסקי ורועי רוזן והיא לוותה בנייר עמדה שהם כתבו בדצמבר 2000 על רקע אירועי האינתיפאדה השנייה.קריאת המסמך הזה בחלוף כ-17 שנה מצמררת. מאז דצמבר 2000 נהרגו כתוצאה מהסכסוך ומהמשך הכיבוש יותר מ-10,000 בני אדם: מאות ישראלים ואלפי פלסטינים (ביניהם מאות ילדים ונשים), כולם קורבנות של ההתכתשות האלימה, של החיכוך היום-יומי ושל התקפות יבשתיות ואוויריות של הצבא הישראלי על השטחים הכבושים. הנתונים הללו אינם כוללים את הפצועים ואת ההרס והפגיעה ברכוש, ואינם משקפים את היקף האסון והסבל המיותר: השכול, החיים באימה ובפחד, הצפיפות העצומה (מהגדולות בעולם), העוני, מניעת הגישה לעיבוד אדמות, למקורות תעסוקה והשכלה, מניעת טיפול רפואי, מחסור חמור בחשמל ומים, החזקת עצירים ביטחוניים ללא משפט, עינויים, איסור על ביקורים, איסור על איחוד משפחות, הצבת מחסומים ופגיעה חמורה בחופש התנועה, מניעת מעבר סחורות ומצור בן עשר שנים על מיליוני בני אדם, הריסת בתים, התעמרות, אפליה ועוד
כמה רכה נדמית עתה הקריאה נגד “היד החזקה” מאותה תערוכה כשכבר מזמן מדובר במחלה אכזרית וממארת שהתפשטה אל הראש, אל הלב, אל הכליות ואל הגוף כולו. כמה ברורה ומצמיתה התשובה שנתנה בחלוף השנים החברה הישראלית-יהודית ל”שאלות שאסור לה להתחמק מהן”. מאז דצמבר 2000 מספר המתנחלים בשטחים יותר מהכפיל עצמו, והרלוונטיות של הצעדים שאליהם קורא המסמך נהפכה דחופה פי כמה. רכה ככל שהיא נדמית ממרחק הזמן, יש להניח שהתערוכה “אמנים נגד היד החזקה” ונייר העמדה הנלווה לה היו מתקבלים כיום ברעש תקשורתי גדול. “קהילת האמנות והתרבות אינה מפלגה” אבל במעשה האמנות טמון פוטנציאל להתנגדות שחלק מהיוצרים מממשים ביצירתם ובפעילותם. המאבק על חופש הביטוי האמנותי ניטש בישראל מאז ומתמיד, אך בשנים האחרונות ניצבים היוצרים הללו מול מתקפה אנטי-דמוקרטית של ממש מתוך כוחות השלטון עצמו ומחוצה לו. ההתנגדות המוצהרת והפעילה לכיבוש כיום היא דעת מיעוט של מי שנחשבים במקרה הטוב ל”רדיקלים” ובמקרה הרע לבוגדים, והיא נשטפת בדעת הזרם המרכזי שנע על הטווח שבין בורות, אדישות, התקרבנות וזחיחות, מצד אחד, ובין לאומנות, גזענות וסתימת פיות, מצד שני.
מחמשת העשורים האחרונים על כל זרמיה וגווניה והוא אינו מתמקד בסגנון או בתחום עניין ספציפי אחד. למרות זאת, יש בו עניין מיוחד באמנות ביקורתית- פוליטית-חברתית שמהווה חטיבה גדולה ממנו, ובתוכה קבוצה גדולה של עבודות המתמקדות בסכסוך הישראלי-פלסטיני וחלקן מוצגות בתערוכה זו. האמנים המשתתפים בתערוכה נחלקים לשתי קבוצות: האחת כוללת שועלי התנגדות ותיקים, ילידי שנות ה-30 עד תחילת שנות ה-60; השנייה מאגדת אמנים צעירים, דור חדש של מתנגדים, שנולדו כבר אל תוך מציאות הכיבוש..
