אמנות פלסטינית בפזורה הפלסטינית ובגדה המערבית ועזה.
אחד המאפיינים הבולטים לעין כבר בסקירה חטופה של האמנות הפלסטינית לענפיה השונים הוא התפקיד החשוב שממלא הדפוס ככלי להפצת המסרים שאמנות זו מבקשת לקדם. בהקשר לאמנות הדפוס ניכרת השפעתו של אסמאעיל שמוט (1930-2006) מראשוני האמנות הפלסטינית. כמי שגורש מן העיר לוד ב1948, הגיע לאחר מסע ארוך ומייגע דרך ירדן למחנה פליטים בעזה, עקר מאוחר יותר (ב-1956) לביירות, עזב אותה לכווית אחרי פלישת ישראל ללבנון ב-1982, עשה שנים אחדות בגרמניה וסיים את חייו (ב-2006) בעמאן, גילם מסלול חייו של שמוט את מסכת הייסורים של האודיסיאה הפלסטינית. יתר על כן, מאחר שהגדיר עצמו כפלסטיני ואדם פוליטי במקום הראשון וכאמן במקום השני,7 נטל על עצמו שמוט משימה של עֵד שתפקידו לספר לעולם ולדורות הבאים את סיפור עמו באמצעות האמנות. הוא שימש כראש מחלקת החינוך לאמנות הראשון של אש"ף מייד לאחר הקמת הארגון ב-1964; וספרו, אמנות מפלסטין (כווית, 1989), היה הפרסום הראשון על האמנות הפלסטינית ותולדותיה. מטעמים אלה ואחרים, התפקיד שמילא היה חשוב במיוחד הן להתכוננות שדה האמנות הפלסטיני והן לגיבוש תבניות ייצוג של הנכבה, שנפוצו גם באמנותם של אמנים אחרים בפזורה הפלסטינית, בגדה המערבית וברצועת עזה למן שנות החמישים ועד מותו ב-2006. יתר על כן, רבות מיצירותיו שועתקו וזכו לתפוצה רחבה בכרזות, בגלויות ובלוחות שנה. מבחינה חשובה השפעתו של שמוט על יצירתו של עבדי במיוחד בכל הנוגע לדימוי הפליטים פלסטינים.
עאבדי מעיד על השפעות הדדיות ויחסי גומלין אמנותיים בשנות השבעים והשמונים עם אמנים פלסטינים בני דורו תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, שרכשו את השכלתם בבתי ספר לאמנות בעולם הערבי (בעיקר בקהיר, באלכסנדריה ובבגדאד). ביניהם נביל ענני (יליד אמאוס, 1943), תייסיר בראכאת (יליד מחנה פליטים בעזה, 1959) אבראהים סאבא (יליד רמלה, 1941), עצאם באדר (יליד חברון, 1948), ורה תמרי (יליד ירושלים, 1945), תחני שאיק (יליד עזה, 1955), טאלב דווייק (יליד ירושלים, 1952), כמאל אל–מוג'אני (יליד עזה, 1944), פתחי ג'אבין (יליד עזה, 1947), ועוד. הבולט בהם הוא סלימאן מנצור (יליד ביר זית, 1947), אשר בניגוד לקבוצה זו למד שנה אחת (1969-1970) באקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים. לצד קבוצה זו הכיר עאבדי היטב את יצירתם של אמנים אשר פעלו בפזורה הפלסטינית ועסקו בסימבוליזם מובהק של "סבל פלסטיני". בין האמנים הבולטים במחנות פליטים נאזי אל עלי (נולד בגליל 1936, גדל במחנה פליטים לבנון) עבד בלבנון ובלונדון.8 איברהים חזימה (נולד בעכו 1933 גדל בלדקיה בסוריה) ב 1960 קיבל מלגת לימודי אמנות במזרח גרמניה ולאחר מכן המשיך לפעול באירופה. תמאם אלאַכְחָל (נולדה ביפו, ב1935) למדה אמנות באלכסנדריה ובקהיר, נישאה לאסמאעיל שמוט, פעלה בביירות ומשם עברה לבירדן, וקמאל בולאטה (נולד בירושלים 1942) למד אמנות ברומא ובוושינגטון ועם סיום לימודיו ב 1968 נשאר בארצות הברית וכתב משם את ההיסטוריה של האמנות הפלסטינית במספר רב של ספרים, קטלוגים ומאמרים.
בהקשר לאמנות פלסטינית בישראל חשוב לציין כי כפועל יוצא של הנכבה הפלסטינית והחיים תחת ממשל צבאי, החלו אמנים פלסטינים לפעול בגבולות ישראל רק בשלב מאוחר יחסית, כ-25 שנה אחרי הקמת מדינת ישראל. תקופת הממשל הצבאי גזרה בידוד קשה על האמנים שנשארו בגבולות ישראל. הטלת ממשל צבאי על רוב אזורי המגורים הערביים, מכוח תקנות לשעת חירום של הבריטים, נועדה להגביל, ואף הגבילה, את חופש הביטוי והתנועה ואת חירות ההתארגנות של האזרחים הערבים. על כן, רק לאחר ביטול הממשל הצבאי ב1966, החלו צעירים פלסטינים לצאת ללימודי אמנות בארץ ובחו"ל. לאחר שובו של עאבדי לישראל בשנות השבעים והשמונים יוצאים ללימודי אמנות גם האמנים אסד עזי (יליד שפרעם, 1955), איברהים נובאני (יליד עכו, 1961), עאסם אבו שקרה (יליד אום אל פחם, 1961) ואוסאמה סעיד (יליד נחף, 1957) אשר יצירתם האמנותית משקפת את התרבות הייחודית של המיעוט הפלסטיני בישראל.9
