דרזדן, התקופה המעצבת: השפעות אמנותיות–אידיאולוגיות
בעבודות שיצר עאבדי בשבע השנים שעשה בדרזדן, ניתן לזהות בבירור את עקבותיה של מגמה נושאית ואמנותית עקבית, שהתמקדה בדמויות של פליטים ובוצעה בסגנון ריאליסטי חברתי ובאמצעים אמנותיים גרפיים כגון רישומים, הדפסי אבן ותחריטים מלווים בטקסטים פוליטיים וספרותיים העוסקים בסוגיות של צדק ומוסר. מגמה זו הושפעה במידה רבה מן ההשקפה הפוליטית–חברתית שאימץ עאבדי כבר בנעוריו עת הצטרף למק“י, אך גם תווכה על–ידי אמני הזרם הריאליסטי החברתי באמנות הישראלית. אולם בחירות אלה הבשילו בדרזדן בהשראת יצירותיהן של שתי אמניות: אמנית ההדפס, הציירת והפסלת קתה קולביץ (Käthe Kollwitz) והציירת ואמנית ההדפס לאה גרונדיג (Lea Grundig)
קתה קולביץ (1867-1945) הקדישה את יצירתה לתיאורים אמפאתיים של סבל אוניברסלי הנגזר מהוויית חיים של מצוקה, ניצול וקיפוח ומאירועים היסטוריים מהפכניים או טראומתיים, הכירה מכלי ראשון את חיי הסבל, המחסור והרעב: אחרי שנישאה לרופא קארל קולביץ (1891) עקר הזוג לרובע פועלים בברלין, וסביבה זו היא שסיפקה לה חומרים אשר ביצרו את תודעתה הפוליטית והזינו את יצירתה עד מותה.3 המפורסמות בעבודותיה כוללות את סדרת “מרד האורגים” (1893-1897), המבוססת על מחזה מאת גרהרד האופטמן (Hauptmann) ומתארת את מרד האורגים בשלזיה בשנת 1844, הסדרה “מלחמת האיכרים” (1901-1908), המוקדשת להתקוממות האיכרים בדרום גרמניה במחצית הראשונה של המאה ה-16, אנדרטת “ההורים האבלים” (1914-1932) והכרזות הרבות שעיצבה עבור IAH, “ארגון הסיוע הבינלאומי לפועלים“, החל מ-1920. ברפובליקת ויימאר, נהנתה קולביץ ממעמד קאנוני ועבודותיה נלמדו והופצו בגרמניה. לאחר עליית הנאצים לשלטון, אולצה קולביץ להתפטר מן האקדמיה לאמנות, יצירותיה הוכרזו “אמנות מנוונת” והוסרו מתצוגות פומביות. מרבית שנות המלחמה עברו עליה בברלין, אך ב-1943 היא פונתה לדרזדן, שם מתה ב-22 באפריל 1945, כשבועיים לפני כניעת גרמניה הנאצית.
עבד עאבדי הכיר היטב את עבודותיה של קולביץ טרם צאתו לגרמניה. עבודותיה נדפסו בישראל בשנות החמישים בכתבי עת אמנותיים כגון “מפגש” ובעתונים קומוניסטיים כגון “קול העם“, “זו הדרך” ו“אל–אתחאד“. חבריו ועמיתיו של עאבדי, כגון רות שלוס, יוחנן סימון, משה גת וגרשון קניספל, למדו בשקידה את עבודותיה של קולביץ.4 עבודות הרישום, ההדפס והתחריט שלה השפיעו על דורות של אמנים בעלי מודעות חברתית–פוליטית ורגישות לסבל האנושי בגרמניה ומחוץ לה.
אולם בעוד שעאבדי התוודע לעבודותיה של קולביץ בעיקר מרפרודוקציות, השפעתה של לאה גרונדיג על עבודתו היתה ישירה יותר. גרונדיג הכירה את קתה קולביץ והמשיכה במובנים רבים את מסורתה גם בשנות השישים. אולם בנוסף להמחשת סבלו של מעמד הפועלים, עמדו עבודותיה של גרונדיג בסימן חותמן של מוראות מלחמת העולם השנייה, והאיקונוגרפיה שיצרה מתמקדת בסוגיות כגון פליטות, גירוש, ניצוֹלים ועוד, סוגיות שנעשו מזוהות במאה העשרים עם מלחמה זו. השפעתן העמוקה של עבודותיה אלה של גרונדיג ניכרת מאוד בהתפתחותו של עאבדי כאמן בתקופת לימודיו ובעיצוב איקונוגרפיית הפליטות בכלל והאיקונוגרפיה של הנכבה בפרט ביצירתו.
לאה גרונדיג (במקור לנגר) נולדה בדרזדן ב-1906 ונפטרה בעת טיול בארצות הים התיכון ב-1977. היא למדה אצל אוטו דיקס באקדמיה לאמנות בדרזדן, נישאה לצייר הנס גרונדיג, והשניים הצטרפו כחברים פעילים למפלגה הקומוניסטית הגרמנית (KPD) בדרזדן. אחרי עליית הנאצים לשלטון, לאה והנס גרונדיג נרדפו, עוכבו לחקירה ואף נאסרו כמה פעמים. זמן קצר לפני שבעלה נשלח למחנה ריכוז, עזבה לבסוף לאה את גרמניה ב-1939 והגיעה לארץ על סיפונה של אוניית הגירוש פאטריה ב-1940. ב-1944, היא הציגה את “בגיא ההריגה” (1943), סדרת רישומים שהתייחסה ישירות למאורעות השואה: פליטות, גירוש, קרונות משא, הוצאות להורג, מחנות ריכוז ועוד. הממסד האמנותי בארץ לא קיבל באהדה את “בגיא ההריגה“, ואילו לאה גרונדיג ששהתה בארץ בזמן מלחמת העולם השנייה, התקשתה להבין כיצד יכולים אמני הארץ היהודים להתעלם מן השואה.5
לאחר שחרור בעלה מהמחנות, הצטרפה אליו לאה גרונדיג ב-1947 בדרזדן שהיתה עכשיו לחלק מאיזור הכיבוש הסובייטי, והחל מ-1949 לחלק מן הרד“ג והפכה למרצה מוערכת באקדמיה לאמנות בדרזדן ולציירת חשובה ומוערכת, בעוד שבישראל הלכה ונשכחה.
מפגשו של עבד עאבדי, צעיר פלסטיני בן 22 שהגיע זה עתה מישראל, עם לאה גרונדיג, מורתו במחלקה להדפס ותחריט באקדמיה לאמנות בדרזדן, היה משמעותי ביותר עבורו.6 הקשר ביניהם חרג בהרבה מעבר לקשר בין תלמיד למורה; וגרונדיג גם פתחה בפניו את ביתה והיתה לו למשענת חברתית ותרבותית במשך רוב תקופת שהותו ברד“ג.
אולם חשוב להדגיש כי מפגש מפתיע למדי זה בין צעיר ערבי מקורבנות הנכבה לניצולת השואה היהודיה לאה גרונדיג עמד בסימן המכנה המשותף הפוליטי והחווייתי של השניים, מחויבותם לצדק חברתי ופוליטי ומחאתם נגד מלחמות ונגד המחיר הכבד שהן גובות מן המין האנושי. לפיכך לא מדובר בהשפעה הנגזרת מהקשרן של תרבות או היסטוריה יהודיות, אלא מהקשרן של תרבות והשקפה קומוניסטיות. דווקא הזהות הקומוניסטית הקוסמופוליטית והעל–לאומית היא שאפשרה את המפגש והידידות ביניהם ואת הערכה הרבה שרחשו זה לזו.
