אילת זהר
עבד עאבדי (נ. 1942 , חיפה) הוא אמן פלסטיני-ישראלי אשר השתלם בלימודי עיצוב גרפי וציור קיר במזרח גרמניה.1 את דרכו האמנותית החל בתחום האמנויות הגרפיות לדפוס, בתפקיד המעצב של הפרסום הדו-שבועי אל-איתיחאד.2 הכח היצירתי של עאבדי מקיף מעל חמישה עשורים ומגוון עשיר של מדיומים — מתחריט ועד ציורי קיר, מפיסול חוצות מונומנטלי ועד ציור שמן בקנה מידה קטן. מעבר לעבודתו הנרחבת במדיומים שונים, האיקונוגרפיה של עאבדי משקפת תרומה מתמשכת למאבק להכרה ומתן קול לזהות, להיסטוריה ולסבל הפלסטיני, המהווים נושאים מרכזיים בעבודתו.
התערוכה הנוכחית מבקשת להתבונן ביצירתו של עאבדי מנקודת מבט אישית ופרטית, לצד חקירה של התשוקה העמוקה והרגישות הגבוהה שלו לחומר, אשר זוכות לביטוי מרשים בעבודותיו השונות. שני ההיבטים הללו — נקודת המבט האישית והרגישות החומרית — נוכחים בעבודותיו לכל אורך הקריירה האמנותית שלו. בתערוכה זו בחרנו להתמקד בשלושה גופי עבודות מרכזיים, אשר מועשרים במבחר פרויקטים נוספים, אליהם התייחסנו כאל “הערות שוליים” אשר מקומן ונוכחותן בפרויקט מאירים את הנושאים והתימות המתגלים בעבודתו של עאבדי.
חומרים
עבודות הדו-ממד והתבליט של עאבדי עושות שימוש במגוון חומרים השאובים מתולדות האמנות, חומרי בניין וחפצים טעונים-תרבותית. חומרי האמנות כוללים ג’סו, גרפיט, פחם, גירי שמן, צבעי פסטל, מים, אקריליק ושמן, נייר פחם להעתקה וחומרי הדפסה. לצד השימוש בחומרי ציור קונבנציונליים, עאבדי משתמש במצעים שונים כגון חול, קש, דבק קרמי, חבלים, שקי יוטה, תיל, רשתות פלסטיק, לוחות נחושת ואבץ ועוד, הלקוחים מעולם חומרי הבנייה. הייחודיות של החומרים הטעונים-תרבותית באה לידי ביטוי בשימוש בגולות זכוכית, חרוזי עץ, שטיחים, אריגים שונים, רקמות, קמעות נייר, יריעות נחושת, פמוטים, שעונים, לוח שנה, בובות, סרט מדידה, בדי כאפיה, תצלומים, שקי קמח וסוכר מודפסים עם לוגו של אונר”א, וכיוצ”ב. אוסף זה של חומרים אשר ממזגים את עולם האמנות, עולם הבניין ועולם דימויים פלסטיני מהווה את שכבת היסוד בעבודתו של עאבדי.
כל אחד מהחומרים נבחר בקפידה ונושא עימו הקשרים מדוייקים עוד לפני שנכנס לתוך היצירה, וכך משמש כמצע טעון עליו מעוצבים רגשותיו ורעיונותיו, ומוצגים הדימויים והנרטיבים של האמן.
 |
 |
 |
| איור 1 סככה בכפר הבלתי מוכר אל-עראקיב, מבט-על, 2011 אקריליק וג’סו על נייר 85X70 ס”מ |
איור 2 מאהל, 2011 חבלים, יוטה, צינור פלסטיק, דבק קרמי ואקריליק על בד 95X60 ס”מ |
איור 3 סככת בד במרחב, 2011 רשת פלסטיק, דבק קרמי וחבלים על בד 85X70 ס”מ |
אהלים, אריגים, יריעות: קפלים וחוטים
הקפל עד אינסוף3
דימוייו של עאבדי מבטאים מספר תמות אשר חוזרות בעבודותיו בצורה ספיראלית. חזרתיות זו מומחשת היטב דרך העיסוק שלו בבדים ממשיים לעומת ייצוגים של בד. אלו יכולים להיות מונכחים על ידי הבד המקופל כמישור שעוצב מחדש (איור 6), או על ידי המשחק בין פני השטח המישוריים והחלקים של מצע הציור לבין פני השטח הלא- שווים, המקופלים, ולעיתים מסובבים של האריג המונח (או מתואר) על פני מצע הציור (איור 4). מבחר מבדיו של עאבדי מגלה כי רבים מהם מתייחסים לדימוי הספציפי של כנפי האוהל, או יריעות סוככות, לעיתים תוך שימוש ביריעות רקומות או בשטיחים ארוגים ממשיים.
לעיתים הם מתוארים כריבועי אריג המונחים על הארץ, תוך שהם יוצרים שכבה המכסה (או מייצגת) את האדמה שתחתיה (איור 4) . במקרים אחרים, מבנים גיאומטריים סבוכים מתוארים מנקודת מבט עילית, כבמבט ממעוף ציפור המתבוננת בצידה העליון של היריעה המתוחה (איורים 3-1).
אוסף הדימויים חושף את עניינו המתמשך של עאבדי בדימויים של אוהל מרופט, יריעה צפה, בד מרחף, ובאופי הזמני והדקונסטרוקטיבי של מבנים אלו. האוהלים הצפים של עאבדי, והמבט העילי במבנים עשויי אריגים, מהדהדים את התיאוריה של גוטפריד זמפר( Gottried Semper ) אודות היחסים הבסיסיים בין אריג ומבנה, בד וארכיטקטורה.4 לדידו של זמפר, קיפול הבד, המעבר משטיחותו של האריג אל התלת-ממדיות של האוהל, הוא נקודת המוצא של הארכיטקטורה.
 |
 |
| איור 4 יריעת בד / חלק של אוהל, 1987 גרפיט וצבעי מים על נייר 84X68 ס”מ . |
איור 5
|
עאבדי, לעומת זאת, מעוניין יותר בשרידים, בחלקי, בשיירים ובמה שנותר מן המבנה השברירי של האוהל; בכך הבדים הופכים למטונימיה של פגיעות וחוסר-יציבות. הבדים של עאבדי הם יריעות חלקיות, קרועות, צפות, הנישאות ברוח, המתקיימות כחלקיקים או שיירים, כמעין תזכורת לזמניות ולתנועה הבלתי פוסקת של חיי הנווד, או של אלו החיים כמוכחשים, מגורשים, או עצורים. השרידים הרפים, השבריריים והנוודיים מתקיימים מעבר לדימוי הרומנטי של הנווד הבדואי, על מנת לסמן את הפליט —אדם אשר אין לו בית או אדמה קבועים, אשר נמנעת ממנו זכותו לאדמה, לבית בנוי, או אוטונומיה בהחלטות הנוגעות לחיים פרטיים או למדינה. הפליט, האסיר, תושב הכפר הבלתי-מוכר אשר נהרס פעם אחר פעם על ידי הרשויות, אלו הם הנוודים אשר מאכלסים את ציוריו של עאבדי.
דלז מצביע על הקשר החשוב לעמדתו של הנווד, זה אשר עובר דרך המרחב החלק ( smooth space ), אשר אינו נשלט על ידי החוקים והמבנים של המרחב המחורץ ( striated space ). עבור דלז, הנווד הוא המבקר היחיד האפשרי של החיים המודרנים 5, המוסדרים, בהם כל מיני נוודים — מסכיזופרנים ועד לוחמי גרילה — חוצים את הגבולות הנוקשים של השלטון ההגמוני. ברוח זו, כל הגדרה של זהויות פלסטיניות מנקודת מבטו של השלטון הישראלי כוללת את הדיכוטומיה בין משטר וסדר לבין הנווד, המסתנן, הטרוריסט, לוחם הגרילה, השוהה הבלתי-חוקי (שב”ח), העציר המנהלי וכן הלאה. בדיו של עאבדי מסמנים את חוסר יציבותם של הקיום והנוכחות, בעוד שציורי הדיוקנאות שלו מנכיחים זהויות אלו, ואת קיומן אל מול הצופה בגלריה.
הקפל הוא מבנה מורכב הניצב כנגד הדיכוטומיה הפשטנית בין פנים וחוץ. הוא מתפקד כ’הכפלה’ ומאפשר להכיל או להקיף את המנוכס, תוך העברתו אל תוכו (איורים 7-6 ). לפיכך, הצורה הפרטיקולרית של הקפל בשק היוטה, ונוכחות שטיח התפילה המעוטר בתוכו, מנסחות מחדש את יחסיו המורכבים של עאבדי עם הסוגיה הפלסטינית (איור 6).
כאמן פלסטיני מצליח, אשר חי בישראל, תוך שהוא נהנה מיתרונות(כמו גם קשיי) האזרחות הישראלית, עאבדי גם מזדהה באופן עמוק עם גורל בני משפחתו הקרובים והרחוקים, כמו גם עם מעמדם של פלסטינים אחרים, כאלו שגורלם לא שפר עליהם והם חיים בצד האפל של הסבל. קיפולם של האריגים הדו-ממדיים הנושאים מסמנים שונים של הזהות הפלסטינית, מעיד על מורכבות מעמדו של עאבדי כאינסיידר וכאאוטסיידר; כמי ששייך, אבל בכל זאת מתבונן מהעמדה של נוחות וביטחון יחסיים של חייו כיום.
 |
 |
 |
| איור 6 שטיח תפילה ושק יוטה, 2010 יוטה, חבלים, דבק קרמי ואקריליק על בד 80X100 ס”מ |
איור 7 קיפולי יוטה, 2010 דבק קרמי, חול, יוטה וחבלים על בד 80X100 ס”מ |
איור 8 יריעה סרוגה, 2012 אקריליק על נייר 60X70 ס”מ |
הקו האדום העובר לכל אורכו של השק המקופל מסמן את סיווגו של השק כגדול יותר, כזה המעורר גאווה ביכולת להביא כמות גדולה יותר של קמח ומוצרי מזון אחרים למשפחה. קו זה הופך לסימון נוסף החוזר בעבודות של עאבדי — קווים אדומים ארוכים המאזכרים שקים אלו חוצים דימויים רבים (איורים 12-6). אם כך אפשר לראות באריגים מסמן חשוב וספציפי של הזהות הפלסטינית מחד, ובאותו זמן ציון (או סימון) של הביקורת והסרבנות מול השלטון ההגמוני, תוך העדפת מעמדו של הנווד על פני זה של הכח השולט מאידך.
דימוי בתוך דימוי
דימוייו של עאבדי ממוקמים בין נוכחות חומרית לייצוגים. לעיתים, עבודתו מאחדת את שתי האפשרויות לכדי רצף מרתק, כזה הכורך יחד את החומריות הממשית של האריג עם האיכות הסימבולית של הייצוג, כציטוט (או ניכוס) של דימוי בציור.
קבוצת עבודות בתערוכה מתקיימת במרחב המפגש וההתמזגות של ציור דיוקנאות ואריגים, כשהיא משמשת כנקודת האמצע בין הבד (יריעת האוהל, הצעיף או השק) ורעיון הדיוקן, אשר יפותח בהמשך מאמר זה.
 |
 |
| איור 9 אישה ישנה באוהל, 2002 אקריליק וג’סו על נייר 87X70 ס”מ |
איור 10 דמות אישה ממחנה פליטים בלאטה, 1993 צבעי מים ואקריליק על נייר 55X64 ס”מ |
אישה ישנה בתוך אוהל (איור 9) ואישה ממחנה הפליטים בלאטה (איור 10 ) הם שני ציורים המדגימים רעיון זה. בשני הציורים עאבדי משתמש בבדים על מנת לעטוף ולהסתיר את נוכחות הנשים — האחת אוחזת בכנף האוהל על מנת לכסות עצמה בשנתה, בעוד האחרת מוסתרת בצעיפה כנגד ריבוע בד נוסף החוסם את הרקע וההקשר החזותי, דימוי המרמז לחומת ההפרדה בין ישראל לשטחים הכבושים. האופן בו האוהל עוטף את האישה, והדרך בה האריג מקופל סביב פני האישה האחרת מכניסים אותן לטריטוריה של הנוודים; בין אם אלו דימויים של בדואים ואוהליהם במסעותיהם הקבועים ברחבי המדבר, ובין אם זהו הפליט כנווד — האישה מאבדת את מקום משכנה, ונתונה בלימבו של זמניות וחוסר-בהירות ביחס להווה ולעתיד.
בהקשר זה של החיבור בין דמות אנושית ואריג, עאבדי מתייחס באופן ספציפי למסורת הנוצרית של ורוניקה הקדושה . זהו הדימוי שמתואר בוורוניקה מפלסטין (דמותו של סבא, נאיף אל-חאג’)(איור 11 ), בו דיוקן איש זקן צף מעל דמותן של נשים עטויות צעיף המתייפחות מעבר לגדר תיל. ורוניקה הקדושה 6 הוא שמה הנוצרי של האישה מירושלים אשר ניגבה את פניו של ישו בצעיפה בדרכו אל הצליבה, כאשר על פי המסורת הנוצרית פניו של ישו הוטבעו בצעיף.
|
 |
| איור 11 ורוניקה מפלסטין (דמותו של סבא נאיף אל-חאג’), 2012 יריעת בד, ג’סו ואקריליק על נייר 53X73 ס”מ |
איור 12 דומניקו פטי ( 1588-1623 ), צעיפה של ורוניקה, 1618 צבעי שמן על לוח עץ 80.6×66.3 ס”מ הגלריה הלאומית בוושינגטון |
השוואה לציורו של דומניקו פטי ( Fetti ) (איור 12 ) מגלה את קווי הדמיון של ההתנסות העצובה והכואבת הזו: אך בעוד שעבור ורוניקה ספיגת זיעתו של ישו ובדיעבד הטבעת פניו יצרה רגע של קדושה ואמונה, ציורו של עאבדי מתאר רגע של סבל ויסורים המובעים בדמותו של האדם הזקן, אשר מוצמדת באופן ממשי לסבלן של הנשים הבוכות.
 |
 |
| איור 13 המפגינה, 1985 פחם על נייר 70X100 ס”מ. |
איור 14 אישה פלסטינית אוחזת בתצלומו של אביה אשר מוחזק בכלא הישראלי. Raphah Today, Daily Life in Palestine Photo: Mohammed Omer, www.rafahtoday.org |
קומפוזיציה דומה של אישה האוחזת בדימוי של דיוקן גבר מופיעה ברישום של עאבדי המפגינה (איור 13 ). הדימוי של אישה צעירה האוחזת בדימוי (צילומי)של גבר, מתייחס ישירות לנוהג נפוץ בקרב רעיות, אמהות וילדי עצירים ואסירים פלסטינים הכלואים בבתי סוהר בישראל, בחיפוש אחר דרכים אפקטיביות להעלאת מודעות להעדרם של יקיריהם ולסבל המשפחה. הפרקטיקה של הכנת תצלום סטודיו משמעותי ומבוים של גברים צעירים הוא סממן מאלף של המאבק הפלסטיני 7 . לגברים רבים אשר משתוקקים לקחת חלק במאבק לעצמאות פלסטינית יש סיכויים גבוהים להעצר ולהכלא על ידי שלטונות ישראל, בעוד שאחרים עלולים לפגוש את מותם בטרם עת במאבק. לפיכך, התצלומים מוכנים מתוך מחשבה על מאסר עתידי או מוות אלים, ומתפקדים כתמונת עדות או מזכרת.
אם לנסח מחדש את רעיונו של רולאן בארת’ בדבר נוכחות המוות בכל צילום 8 , השימוש שעאבדי עושה בהדפסות אלו הוא רמז של מוות, גירוש, גלות והעלמות אשר היו לנחלתם של אנשים אלו, כשהפנים המחייכים בתמונה האופטימית הם דימוי של עבר אבוד אשר לא יחזור בקרוב. יותר מכך, בחינה מדוקדקת של ציורו של עאבדי (איור 13 ) מגלה כי האישה האוחזת בתצלום בידיה, מוקפת גם היא במעין מסגרת עדינה של שני קווים המרמזים לגורל הדומה אותו חולקים גברים ונשים פלסטינים, ללא הבחנה.
דיוקנאות: הבלתי-מוכר והאינטימי
הדיוקנאות המוצגים בתערוכה הם אסופת דימויים המציעים את האפשרות לתאר, לתת שם וזהות לאלו אשר הרשויות מונעות מהם זכות בסיסית זו. בעבודותיו של עאבדי פאטמה אבו שורש, שוהה בלתי-חוקית (שב”חית) (איור 15 ), אישה מכפר בלתי מוכר בנגב (איור 16 ), ובתא המעצר (איור 17), הדמויות המתוארות הן אנשים אמיתיים בשר ודם, בעלי פנים ושֵם.
התערוכה מציגה סדרת עבודות של אלו שנוכחותם או זהותם נשללות מהם, לצד אלו הקרובים ביותר לאמן: אמו של עאבדי, אביו, אחותו לוטפייה, בני דודים וחברים אחרים במשפחתו המורחבת. עאבדי פורש את ידיו בפני אלו אשר אינם מוכרים לו באופן אישי, אך הוא מזדהה עם כאבם וגורלם המר, ומאמץ אותם כחלק ממשפחתו המורחבת, חלק מאותו עם ומאותו סיפור. הנרטיב של עאבדי הוא רצף של הכלות והבנה של הגורלות השזורים זה בזה של אלו שנדחו ונזנחו על ידי השלטון, הודרו מהשיח ההגמוני וננטשו לגורלם.
 |
 |
 |
| איור 15 פאטמה אבו שורש, שב”חית, 2012 הדפס רשת ואקריליק על נייר 60X85 ס”מ |
איור 16 אישה מכפר בדואי בלתי מוכר בנגב, 2011 צבעי מים ואקריליק על נייר 60X90 ס”מ |
איור 17 בתא המעצר, 1986 מונוטייפ וצבעי הדפס על נייר 50X70 ס”מ |
השימוש שעאבדי עושה בצילום בהקשר זה של המשפחה הוא משמעותי ביותר. בעוד שהרשויות מתייחסות לפלסטינים תחת תוויות וכינויים כמו “שוהה בלתי חוקי”, “עצור”, “חבר בארגון טרור” וכו’, האיכות האינדקסיקלית הספציפית של הצילום כדימוי המצהיר על עצמו כ”מה שהיה”, מסמן את הנוכחות של המצולם כאדם בעל פנים ושם. עאבדי אסף תצלומים מאלבומו הפרטי, תמונות אשר צולמו בסטודיות שונים בחיפה, כמו גם דימויים של אחותו לוטפייה (תצלום שנשלח מדמשק בשנת 1967 ) ודודותיו בעמאן. הוא הטמיע את התצלומים באריג, בין אם זה שטיח ארוג, בד רקום, הקמעות שמקיפים את דמותה של אימו, בד קנבס המהווה אזכור ברור לשקי הקמח של אונר”א או יריעות היוטה הקשורות בזכרונו של האמן בחיים במחנה הפליטים.
מעניין לציין כי עאבדי משתמש בתכים תפורים בעזרת חוט ומחט על מנת לחבר את התצלום אל פני השטח של הקנבס, ובכך הוא יוצר יחסים מורכבים בין ייצוג ומלאכה, חומריות ודימוי. בידיו הופך אוסף האריגים (ובכללם גם התצלום המודפס על קנבס) לזירה של רגשות מעורבים של דיכוי והדחקה, מקום בו חומרים משמשים כמטונימיה לגורל האנושי, אשר המגע הטקטילי והאיכויות הטקסטוריאליות מהותיים למשמעותם.
מגירות: סודות וקריאות
בקומה התחתונה של הגלריה, מוסתרת מעט מן הגלריה המרכזית, שוכנת סדרת המגירות של עאבדי. המגירה היא דימוי אשר מזוהה תרבותית עם סודיות ופרטיות, המקום בו אדם טומן את מסמכיו האישיים, אובייקטים אינטימיים וסודות כמוסים. דוגמא תקדימית לאופן זה של הצגת מסמכים ואובייקטים פרטיים הוא ציורו של סמואל ון הוגסטראטן ( Hoogstraten )(איור 25 ). ציור זה הוא חלק ממסורת של הצגת פרטים ביוגרפיים בציורי הטעיית העין trompe l’oeil ) 9 ) שהיתה נפוצה בין השאר בז’אנר טבע דומם בציור הולנדי במאה השבע-עשרה ובציור האמריקאי במאה התשע-עשרה. בשני המקרים, השימוש באובייקטים פרטיים המוצגים על גבי לוח (הוגסטרטן) או בתוך מגירה (עאבדי) משיג מטרה דומה – החפץ משמש כמטונימיה לחוויה האישית ולסוד פרטי, לפרט ביוגרפי אותו מבקש האמן להציג למבטו של המתבונן ולהותירו בלתי מוסבר ואניגמטי.
 |
 |
| איור 19 עזה, 2008 בובה מנופצת ודבק קרמי על בד 70X10X80 ס”מ |
איור 18 מרצפת מוואדי סאליב, 2004 אריח מצויר על טיח וג’סו בתוך מגירת עץ 43X46 ס”מ |
|
שירה במגירה היא בוודאי מטפורה שכזו. אך במקרה של עאבדי, המגירות, למרות שהן מכילות אינפורמציה ודימויים אישיים, מתפקדות כמעין תאים ממוזערים, בהם דימויים של הנכבה, המשפחה, הזמן החולף, רמזים ושרידים מן העבר, החוברים לאובייקטים וזכרונות של הזמן שחלף. המגירות של עאבדי מוצגות באופן אנכי, ממקמות את המגירה כקופסא תלת-ממדית המכילה את המוצגים השונים. סידור זה מאפשר לצופה להציץ אל תוכנה של כל מגירה, להתבונן בדימויים אשר הוצאו מן המחבוא, כמו חולצו ממעטה הסודיות על מנת לחשוף בפני הצופה את הכאב והרגשות המורכבים אותם רוצה עאבדי לחלוק. החפצים במגירות נעים בין אריח אשר נלקח מבית נטוש בשכונת ואדי סאליב(איור 18 ); קמעות ברכה וריפוי (איור 19 ); לוח שנה שתוקפו חלף, שעון מתקתק ושעון עומד (איור 20 ); לוחות נחושת, חרוזים, פעמון, ברגים ואומים (איור 21 ); דימויי רעלה וצעיף, וחלונות מוגפי תריסים (איור 22 ). עץ סחוף ומתכת חלודה שהתבלו על ידי שיני הזמן ורוחות הים (איור 23); יציקות גבס, רשתות פלסטיק ומתכת מחוררת, הם בין החומרים אשר משמשים לבניית נרטיב המגירות. |
 |
| איור 20 השעון עצר ב 22- לאפריל 1948 , 2012 שעון מעורר, כאפיה, חרוזים וקמעות בתוך מגירת עץ, 34.5X44 ס”מ |
האיקונוגרפיה הנפרשת בתוך המגירות מעלה את הדימוי של חלון מוגף, אשר חוזר בעבודתו של עאבדי בהקשרים שונים. החלון המוגף מוצב על הסף שבין העולם שבחוץ והעולם הפנימי, בעוד שהוא מסתיר את העולם שבפנים מפני הצופה שבחוץ. באותו זמן, החלון המוגף הוא גם מסמן של האישה הרעולה,זו אשר מכסה עצמה כדי שלא תיראה, אך יכולה להתבונן בעולם מתוך עמדתה המוסתרת (איור 22 ). בניגוד לתפיסה הרווחת (במערב) הרואה ברעלה אמצעי דיכוי אשר מצמצם את נוכחותה של האישה במרחב הציבורי, עבודתו של עאבדי קושרת אותה למקום אפשרי של ערך וכח מתוך עמדתה הנסתרת של המתבוננת 10.
במגירה אחרת, פיסות של ברזל סחוף (איור 23 ) אשר נישא על פני גלי הים במשך שנים ארוכות לפני שנפלט מחדש אל החוף משמש כמטפורה למצב העניינים הפלסטיני — אנשים נלקחו למרחקים, נשכחו, נסחפו ממקום למקום במצב של עקירה ותלישות, ואז נפלטו אל החוף כנוכחות שכוחה וחסרת ערך.
 |
 |
 |
| איור 21 פליטת ים, 2004 צדפים, ברזל חלוד, בד כאפיה, טיח ואקריליק בתוך מגירת עץ 36.5X45 ס”מ |
איור 22 רעלה: בעקבות האישה האפגנית, 2003 רשת פלסטיק וג’סו בתוך מגירת עץ 41X40 ס”מ |
איור 23 נסתרות, 2004 נחושת, עץ וג’סו בתוך מגירת עץ 34X54 ס”מ |
זוהי מטפורה חזקה לסבל שנגרם על ידי גירוש והשכחה. אבל עבור עאבדי זוהי גם נקודת המוצא. הוא מרים את החומר השכוח והמוזנח, מגן עליו ואוצר אותו. ואז מפקיד אותו בתוך אחת המגירות כזכרון ומזכרת אישית ומציגו לעולם.
שני הציורים האחרונים הוכנו במיוחד עבור תערוכה זו והם מוקדשים לדיב עללו, פליט פלסטיני החי בקרבת בגדד(איור 26 ), ולאחותו של עאבדי לוטפייה, פליטה פלסטינית אשר עדיין חיה במחנה אל-ירמוכ בפאתי דמשק (איור 27 ). בציור של לוטפייה האמן שילב מספר שכבות של ידיעה וייצוג הנוכחות בתערוכה זו לכדי עבודה מסכמת. מצע הציור הוא כמעין כנף אוהל, ברזנט מנוקב המוצמד לקיר בחבלים; הדימוי הצילומי מציין את נוכחותה של לוטפייה באמצעות הסימן האינדקסיקלי11 של נוכחותה הממשית, זהותה כאחותו של עאבדי, והעדרה מחיפה בכלל, ומחייו של עאבדי בפרט, במשך 65 השנים האחרונות.
לוטפייה, המוצבת בין הדיוקן המשפחתי האינטימי והדימויים של אותן נשים אשר שמן, מקומן וזהותן נשללו מהן, מנכיחה בהופעתה את המושגים “פליטה” ו”נעדרת”, כלשון החוק. הציור עצמו משתמש באזכורים של עבודות מן העבר תוך שימוש בבד יוטה, כאפיה ואובייקט תלת-ממדי אשר מסמלחבילת משא, כאזכור לדימוי אדם הנמלט בעת סכנה ואורז את חפציו האישיים, החשובים והיקרים ביותר לכדי צרור שיישא עימו. לוטפייה גם מעוטרת באריג דקורטיבי וקמעות אישיים להגנה. לסיכום, דמותה של לוטפייה משמשת כאבן הראשה ומראה מקום למרבית העבודות המוצגות בתערוכה.
גם כיום, עאבדי לא ויתר על אחותו המבוגרת והחולנית, למרות שאינו יכול לפגשה או לראותה. לפיכך, הסיפור האישי של הצייר הוא מטונימי למצב הפלסטיני בעבר, בהווה ואולי גם בעתיד.
{flike}
| איור 27 אחותי לוטפייה, 2013 תצלום, שק יוטה ואקריליק על בד ערבי מתוח בחבלים, 300X70 ס”מ |
איור 26 דיב עללו, פליט פלסטיני בבגדד, 2013 תצלום, חרוזים, כאפיה, חבלים וקמע על בד ערבי מתוח בחבלים 300X70 ס”מ |
______________________________
גלריה לאמנות, בית הגפן – מרכז תרבות ערבי יהודי, חיפה,
מחווה ללוטפייה אחותי במחנה אל-ירמוכ
עבד עאבדי, ציורים ועבודות בדו-ממד
מאי–אוגוסט 2013
_______________________
הערות שוליים
1. עאבדי למד במחלקה לעיצוב גרפי ובמחלקה לציורי קיר של האקדמיה לאמנות בדרזדן בשנים 1971-1964 .
2. אל-איתיחד הוא דו-שבועון אשר יצא לאור על ידי עמותת אל-איתיחד בשנים 1944-1982 ושימש גם כמגזין של התנועה הקומוניסטית הישראלית. משנת 1982 אל-איתיחד מוצא לאור כעיתון יומי. עאבדי שימש כעורך הגרפי של המגזין בשנים .1982-1971
Gilles Deleuze (2001, c1988). The Fold, Tom Conley (trans.), London .Continuum, 140 .3
4. Gottfried Semper (1989, c1851). ‘The Four Elements of Architecture: a Contribution to the Comparative Study of Architecture’ and ‘The Textile Art: Considering in Itself and In Relation to Architecture’ in: Harry Francis Mallgrave and Wolfgang Herrmann (trans.) (1989). The Four Elements of Architecture and Other Writings Cambridge, University .Press, 74-129, 215-263
5. Gilles Deleuze and Felix Guattari (1980). ‘1440: The Smooth and the Striated’, A Thousand Plateaus: Capitalism and Schizophrenia, Minneapolis, MN: University of Minnesota Press, 474-477.
6. ראו האנציקלופדיה הקתולית
7. מאיר ויגודר כתב בעבר על הפרקטיקה של צילומי סטודיו בקרב גברים פלס־ טינים צעירים: מאיר ויגודר
( 2002 ). ‘קוקטייל שהיד: הרהורים על שברם של חיי היומיום’, סטודיו 134 (יוני-יולי), 14-23 , 18-20
8. רולאן בארת’ c1980 ,1988 מחשבות על הצילום, ירושלים: כתר, 14-20 , 26-32 , 92-6 .
9. ראו למשל:
Thijs Weststeijn (2008). The Visible World: Samuel van Hoogstraten’s Art Theory and the Legitimation of Painting in the Dutch Golden Age, Amsterdam: Amsterdam University Press.
Michael Leja (2004). Looking Askance: Skepticism and American Art from Eakins to Duchamp Berkeley, CA: University of California Press.
10. לדיון בתפקידם של הצעיף והרעלה, ראו למשל:
David A. Bailey and Gilane Tawadros (eds.) (2003). Veil: Veiling, Representation and Contemporary Art, exhibition catalogue, London: Iniva in association with Modern Art Oxford.
11. על האינדקס, ראו: בארת’, 10-1
|
אילת זהר היא אמנית, אוצרת עצמאית, וחוקרת תרבות חזותית המתמחה במחקר צילום ואמנות עכשווית במזרח-אסיה. זהר אצרה תערוכת מחווה לנאם ג’ון פייק באוניברסיטת חיפה ( 2013 ); תערוכת שבר,שבריריות (בית בניימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית בתל אביב, 2012 ), שעסקה במקומו של מדיום הקרמיקה בהקשר של אמנות עכשווית. ב 2005- אצרה זהר את מופע המינים: מגדר, מיניות ומופעיות באמנות יפנית עכשווית במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, תערוכה שעסקה בסוגיות של זהות מינית ומגדרית בעבודתם של צלמים ואמני וידאו-ארט ביפאן. בתערוכה הנוכחית, זהר אצרה את עבודתו של עבד עאבדי תוך התייחסות להקשר של אמנות פלסטינית בישראל, והמתח המתקיים בין יצירה אישית-פרטית, לבין תחושת השותפות וההתגייסות למען המאבק הקולקטיבי על זהותה ומעמדה של התרבות הפלסטינית בישראל. זהר רואה את מלאכת האוצרות כמדיום חדש, כמעין הרחבה של שפת המיצב. בכתיבתה האקדמית זהר עוסקת באמנות עכשווית, ובין היתר פרסמה מאמר העוסק בקשר שבין ציוריו של איברהים נובאני, הסוואה ואי-נראות; זהר גם חוקרת את עבודותיו של חנא פראח, והקשר לטרגדיה של כפר בירעים בהיבטים של אדריכלות, ארכיאולוגיה והארכיון. לאחרונה, זהר חוקרת ייצוגי בדימויים מוסלמים, ערביים ופלסטיניים בתרבות חזותית ביפאן. זהר היא אמנית טרנס-דיסציפלינארית אשר למדה במדרשה לאמנות (1986 ), באקדמיה המרכזית לאמנות, בייג’ינג (1996) ובעלת דוקטורט מאוניברסיטת לונדון (2007 ). זהר יוצרת במגוון מדיומלי, הציגה בתערוכות יחיד וקבוצתיות רבות, ועבודותיה מצויות באוספים פרטיים וציבורים בארץ ובעולם. |
