מאת
עבודותיו של עבד עאבדי המוצגות בתערוכתו “מחווה ללוטפייה” בבית הגפן בחיפה, מעוררות מחשבה על זמניות וזיקה מקומית באמנות הנוצרת בעידן של מהלכים וקשרים בינלאומיים. עאבדי מציג גופי עבודות מגוונים מלמעלה מ-40 שנות קריירה, כאשר אחד המאפיינים הבולטים של היצירות הוא התגובה המאוחרת שלהן לנעשה במרכזי עולם האמנות המערבי. מבלי לבדוק את התאריכים המופיעים לצד העבודות, ניתן ליחס רבות מהן לתקופה שקדמה בעשרות שנים לשנת יצירתן.
תופעה זו אינה בלעדית לעבודתו של עאבדי או לאמנות פלסטינית בכלל, וניתן למצוא דוגמאות לה גם באמנות הישראלית. אסכולת “אופקים חדשים” למשל, יצרה בשנות ה-50 אמנות ישראלית שהגיבה להתפתחויות בנות חצי מאה בציור האירופאי, ומוזיאון ישראל הוקם כמוזיאון אינצקלופדי רגע אחרי שהעולם המערבי זנח את היומרה הגלומה במושג לטובת מוזיאונים ספציפיים וממוקדים. ויחד עם זאת האנכרוניזם של “אופקים חדשים” לא גרע מהעניין בקבוצה, מחשיבותה ההיסטורית ומההישגים האמנותיים של חבריה, וגם אם המודרניזם הלאומי והעילי של מוזיאון ישראל אינו חף מבעיות, הוא מהווה עדות לתפיסה תרבותית ופוליטית מסויימת שספק אם הייתה יכולה לקבל ביטוי שונה. מכאן עולה השאלה עד כמה מהימנה ומתאימה גישת השיפוט ההשוואתי שבוחנת אמנות על סמך מידת עדכנותה בנעשה במרכזים העולמיים? האם אין בטענה הרווחת עדיין שאמנות מקומית מוצלחת צריכה לפעול בתחומי ה”אמנות הכללית”, יהיו אשר יהיו, משום מחיקה כפולה הן של מאפייניה הייחודיים של אמנות זו והן של הבנת הרגע התרבותי שבו היא פועלת?
עבד עאבדי נולד ב-1942 בחיפה. ב-48 נעקרה משפחתו מביתה ונדדה בין מחנות פליטים בלבנון ובסוריה. בשנת 1951 חזר לחיפה. אחותו לוטפייה שלה מוקדשת התערוכה, נשארה עד היום במחנה פליטים בסוריה. בבגרותו חבר עאבדי למפלגה הקומוניסטית בחיפה ונשלח ללימודי אמנות בדרזדן שבמזרח גרמניה. משחזר שימש כמאייר והעורך הגרפי של עיתון המפלגה הקומוניסטית “אל איתיחאד” וכתב העת לספרות “אל ג’דיד”. לאחר שהשתתף בשנים האחרונות בתערוכות גדולות וזכה בפרסים שונים, נעשה מוכר גם מחוץ למעגלים פלסטינים וחיפאים מצומצמים.
בתערוכה מציג עאבדי מספר גופי עבודות המתמקדים בדיוקנאות, באריגים וקפלי בד ובמגירות שבתוכן אוצרות סמליים. אוצרת התערוכה אילת זהר מציגה פרשנות פורמליסטית ומוצאת בבדים השונים רמזים היסטוריים מקומיים ובינלאומיים, ובקפלים שלהם – “מבנה מורכב הניצב כנגד הדיכוטומיה הפשטנית בין פנים לחוץ”, כדבריה – סימן למורכבות הנובעת מהיות האמן פלסטיני אזרח ישראל היוצר בנוחות יחסית (גם אם מוגבלת), אך מזדהה עם סבלם של בני עמו ומשפחתו. עאבדי מרבה לצטט ציירים מודרנים ידועים ותימות שגורות מתולדות אמנות המערב (צעיפה של ורוניקה שדמותו של ישו בדרכו אל הצליבה הוטבעה בו, למשל, הופך בציור של עאבדי מסמל קדושה לביטוי של שכול), ומציג את ציוריו לצד עבודות קולאז’יות המכליאות חומרים מסורתיים ומודרניים, תצלומים, מחוות ציוריות ועוד.
שאלת התיזמון נעשית רלוונטית במיוחד לאור הרושם שיצירתו של עאבדי – והדבר ניכר כמעט בכל דימוי, חומר ומצע בעבודותיו – ניזונה מן הקונפליקט בין זהויותיו הלאומיות והאישיות השונות ונוצרת במרחב שבין האתוס הקומוניסטי, הלאומיות הפלסטינית וסיפורו המשפחתי של האמן. נדמה שכל פרשנות שתסיר ממשולש ההקשרים את אחת מצלעותיו לטובת מיקום העבודות המאוחר בשדה הבינלאומי המערבי תפספס משהו יסודי במשמעותן, משום שהאנכרוניזם של עאבדי מגיב במישרין לדיכוי הבסיסי והיסודי שגוזל ממנו את הפריבילגיה לשחק בקריצות אירוניות וחפרפריוּת מודעת לעצמה הרווחות באמנות בת זמננו. כאשר עאבדי יוצר בשנת 2012 ציור פוליטי ואילוסטרטיבי ברוח מודרניסטית השואבת השראה מפיקאסו, קתה קולביץ והריאליזם הסוציאליסטי (למשל בציורים “שב”חית” ו”אשה מכפר בדואי לא מוכר בנגב”), הוא לא רק מתייחס לסיפורה של הדמות המצויירת, אלא גם מנכיח את המרחק בין מציאות חייו וחייה תחת כיבוש לבין אותו שלב מתקדם לכאורה שאליו אמור היה להגיע על מנת ליצור אמנות גלובלית ומעודכנת יותר. מעבר לכך עאבדי הוא פשוט אמן טוב, והעבודות המוצלחות בתערוכה מעידות כי ברגעים מסויימים הזמן מאבד מעט ממשמעותו.
עבד עאבדי – מחווה ללוטפיה
בית הגפן, חיפה. עד 31.8
פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”
> 14/07/2013
עבד עאבדי – שטיח תפילה ושק יוטה, 2010
עבד עאבדי – המפגינה, 1985
