"הזמניות כמרחב תודעה פלסטיני"
"הזמניות הנורמלית", כותב אמל ג'מאל, "מאפשרת התפייסות עם צורכי החיים המיידיים מבלי לוותר על זכויות ודרישות העבר. העבר אינו מאבד מערכו ומכוחו מעצם הוויתור על המשכיות קיומו במציאות הפיזית. הוא מונכח באופן עקבי בדמיון הקולקטיבי ואף מחוזק מעצם הפיכתו לנוסטלגי. מכאן שהתשוקה לעבר הופכת לגורם תודעתי המניע את העתיד מבלי להמשיך לגבות את מחירו של אותו עבר. זהו שלב בהתפתחות תודעת הזמן הפלסטינית שטרם קיבל לגיטימציה מלאה ועדיין לא נוסח מעבר למילים הפיוטיות של שירת דרוויש או לאמנות החזותית המצליחות להינתק מכבלי הכאב המוחשי והמיידיות של העקירה והגלות ולהרהר במטפיזיות של הקיום האנושי בכלל, והפלסטיני בפרט".13
בתודעת הזמניות שאותה מתאר ג'מאל בא לידי ביטוי היחס בין הזמן למרחב. את עקבותיה של תפישת זמן-מרחב כזו אפשר לזהות בעבודות המוצגות בתערוכה. הריקנות, כלומר העדר נוכחותם של בני-אדם דווקא בסביבת מגוריהם, יוצרת ציפייה לחזרתם או זמן מושהה ברצף של דימויים המשעתקים העדרות זו. התיאור הריאליסטי המדוקדק של המבנים רק מדגיש את העדרותם של בני-אדם ומנציח את הארעיות באמצעות הפיכת המצב הזמני למצב של קבע או של הווה מתמשך. נושא נוסף הוא התנועה במרחב כתנועה בסבך או במבוך. תנועה כזאת מעכבת את ההתקדמות, והיא כרוכה באי-התמצאות ובשיבושה של תחושת הזמן.
בהקשר זה, אפשר אולי לדבר על ייצוג של תודעת זמן באמצעות "ארכיטקטורה של זמניות" ועל המפתחות הנחוצים כדי לפענח את חוקיה ואת מבנה הפנימי. "ארכיטקטורה של זמניות" מעין זו נראית בסדרה ללא כותרת, 2008, של דוראר בכרי, שבה הוא מצייר את בנייני רחוב צ'לנוב בתל=אביב-יפו. תושבי דרום העיר אינם נוכחים בציורים, והעדרותם מטעינה את המרחב בתחושה של סכנה וחירום המועצמת ברבים מן הציורים באמצעות הגוון הוורוד-כתום האפוקליפטי שבו מצוירים השמים בשעת בין-ערביים.
גם ראני זהראוי המצייר בסגנון ריאליסטי בטכניקת התזה בלחץ ("אייר ברש") מציג סביבות מגורים בכפרו מג'ד אל-כרום מבלי להנכיח בהן את הגורם האנושי. העדר זה משרה אווירה מלנכולית על המרחב הציבורי. מצב-חירום ממשי נוכח בעבודתו ילדות, 2008, שבה נראה בית משפחת ארוסתו, לאחר שקטיושה נפלה עליו במלחמת לבנון השנייה. זהראוי מתאר את המבנה כשהוא ריק מאדם, זמן-מה אחרי שספג את הפגיעה הישירה.
עאסם אבו שקרה נוטע, לעומת זאת, את דימוי סבך הצבר שלו במרחב דיפוזי חסר פרספקטיבה מתקדמת. באחד מציורי הצבר, שצייר אבו שקרה ב-1988, מופיעים בין השיחים קווים המזכירים שברי זכוכית חדים; ובציור אחר, נראים פרחי הצבר האדומים ככתמי דם. סבך הצבר שלו אינו מייצג סטרוקטורה וגניאולוגיה במערך יציב והיררכי של יחסים במרחב. תחת זאת, הוא חסר נקודת שליטה ופרספקטיבה מרכזית ומסמן ריבוי ודה-טריטוריאליזציה מתמדת ובעיקר את האלימות המתמשכת המושקעת בקרקע על-ידי התרבות ובתוך בתרבות.
מרחב דיפוזי חסר פרספקטיבה מתקדמת ניכר גם בעבודותיו של איברהים נובאני. בשני ציורים ללא כותרת מ-2007, דומה כי המשטח הגיאומטרי קובר תחתיו את המרכיבים הסימבוליים המקומיים הקונקרטיים שהופיעו בעבודותיו הקודמות. התוצאה היא תחושה של מבוך ומלכודת, של קונסטרוקציה שהתפרקה והתקפלה פנימה, בהותירה אחריה כאוס ועקבות.
אמל ג'מאל מציין כי תחושת הזמניות הממושכת כרוכה בהשהיית הנורמליות הקיומית "ולכן מתגבשת תודעה חדשה המשלבת את הזמניות והנורמליות, לא כניגודים העלולים לערער את האיזון הנפשי, אלא כמאפיינים שניתן ליישבם בשילוב מיוחד". את ההכלאה הזאת, מכתיר ג'מאל בכותרת "נורמליות זמנית".14 תודעת כילאיים זו קיימת בעבודת הווידיאו של רפאת חטאב, ללא כותרת, 2008. בעבודה זו, נראה האמן שואב מים בדלי ומשקה עץ זית כשברקע מתנגן השיר "חוּבּ" (אהבה) של הזמר הלבנוני אחמד כעאבור. לזמן-מה נראה כי העבודה עוסקת בזכרון, בדימוי עץ הזית כסימן לירי לאומי של הכפר הפלסטיני, אך מטפורה זו מתערערת במהירות שעה שמצלמת הווידיאו מתרחקת ומגלה כי עץ הזית וחטאב נמצאים במרכזה של כיכר רבין. העבודה עוסקת בנירמול הזמניות כתנאי להמשכיות הקיום של הסובייקט ההיסטורי וכתנאי לתחושת המקומיות של האמן בעיר הגדולה.
נורמליות זמנית כמציאות של הקיום היומיומי באה לידי ביטוי בעבודת הווידיאו המשותפת של פהד חלבי ועלא פרחאת המבוססת על עבודתם כפועלי בניין. הווידיאו Working day, 2009, מתאר יום עבודה באתר הבנייה שבו מוקם בית-הכנסת המפואר של עולי גרוזיה באשדוד. המצלמה עוברת מן העמודים המעטרים את הבניין וממגן הדוד שבחזיתו אל השיחה שמנהלים פועלי הבניין הפלסטינים למרגלותיו. השיחה כוללת את סיפורו של פועל בניין צעיר ממוצא פלסטיני עזתי שהגיע לאור יהודה בילדותו. השיחה חושפת עדות ביוגרפית, פוליטיקה של זהות ותודעה מעמדית. כל אלה מציגות זהות פלסטינית מורכבת העומדת בסימן ניכור, הזדהות וגעגועים.
