הריאליזם החברתי בישראל
הן לפני נסיעתו לגרמניה והן עם חזרתו פעל עאבדי יחדיו עם אמנים אשר זוהו כאמני "הריאליזם החברתי" בישראל אשר התקבצו בשנות החמישים והשישים בחיפה "האדומה", העיר המעורבת מבחינה אתנית ובעלת אוכלוסיית הפועלים הגדולה.10 אמנים אלה עסקו במציאות הישראלית על כל צדדיה מתוך הזדהות עמוקה עם חלקיה המקופחים והמופלים לרעה. הם ביקשו ליצור אמנות בעלת מסרים חברתיים שתהייה מובנת ונגישה ל"המוני העם" ומטעם זה גם הרבו ליצור הדפסים אמנותיים שווים לכל נפש הן מבחינת מחירם והן מבחינת מסריהם (שם). גרשון קניספל היה הכוח המניע בחוג האמנים הריאליסטיים החברתיים החיפאי, שעימו נמנו, בין השאר, אלכס לוי ושמואל הילסברג, וגם היה בקשר עם אמנים שיצרו בסגנון זה והתגוררו במקומות אחרים בארץ כגון אברהם אופק, רות שלוס, שמעון צבר ונפתלי בזם (שם: 11).
המגויסות לרעיון ותפיסת עולם חובקי עולם ניכרת גם בדבריו של עאבדי עצמו ברב שיח,11 שערכה אגודת הציירים והפסלים בחיפה ב-1973 בבית שאגאל תחת הכותרת "אמנים בעקבות המאורעות":
בה במידה שהאמן חי את מאורעות העבר, ההווה והעתיד, הוא גם חי את הקונפליקט של האדם עם כוח הרשע וההרס. וכאשר החברה והאנושות נמצאות במצב של משבר, נדרש מהאמן להתבטא באופן הרמוני באמצעות אותו כלי אמנותי העומד לרשותו […] ובכן […] תפקידו של האמן ביצירותיו, במחשבותיו ובתפיסת עולמו הוא לחזק את הקשר התמידי בינו לבין החברה שבה הוא חי. מתוך גישה כזאת חונכתי וכך אני מבין את הקשר בין היצירה האמנותית שלי לתפקידה [תפקיד] אשר קוקושקה הגדיר אותו: "להסיר את המסכה למען כל אלה שרוצים לראות את המציאות כמות שהיא. תפקידה של האמנות היפה היא לגלות להם את האמת" (א. ניב, "זו הדרך", 13.2.1974).
ובדברו על אמנותו ועל מלחמת 1973, אמר עאבדי:
מתוך השקפת העולם שלי ומתוך השנאה הקיימת בי כלפי מלחמות, וכן מתוך דאגתי העמוקה לעתיד היחסים בין שני העמים, הערבי והיהודי, הצגתי את שתי יצירותי הנמצאות כאן בתערוכה (התערוכה שנושאה "הדי הימים" ומשתתפים בה ציירים מחיפה ומהצפון). כאשר רעמו התותחים בגולן ועל גדות התעלה וכאשר סכנה נשקפה לעתיד האזור, נזכרתי בדבריו של פאבלו פיקאסו, ואמרתי ביצירתי "לא למלחמה" בהתאם להכרה האמנותית שלי, האמנות צריכה להיות מגויסת ובעלת תפקיד (שם).
