אחרית דבר
בשנת 2008, היה עבד עאבדי ראשון האמנים הערבים החיים בישראל שזכה בפרס שרת המדע, התרבות והספורט בצד שישה אמנים אחרים, כולם יהודים וכולם צעירים ממנו. כלומר, הוא היה האמן הערבי הראשון שזכה להכרה מובהקת מצד הזרם המרכזי של התרבות הישראלית. בתגובה לשאלת מראיינת באשר להתרגשות שאירוע זה עורר בתקשורת הישראלית, השיב עאבדי: "אם אני באמת האמן הערבי הראשון, זה לא מחמיא לי וגם לא ל-60 שנות קיומה של המדינה"42 ואכן דומה שבכך סיכם עאבדי נאמנה את יחס המדינה והממסד האמנותי הישראלי ליצירה האמנותית הפלסטינית בתחומי הקו הירוק. עאבדי, האמן הכה פורה והחלוצי במובנים כה רבים בשדה האמנות הפלסטינית, נאלץ לחכות עד שנת חייו השישים ושש כדי לזכות בהכרה מעין זו.
אמן חשוב זה, שוועדת הפרס השוותה בנימוקיה את יצירתיותו הגדולה לזו של נחום גוטמן, מקדיש עצמו זה קרוב לחמישים שנה למגוון רחב של עשייה אמנותית בתחומים שונים: ציור, ציורי קיר, רישום, הדפס, פיסול, עיצוב גרפי ועיצוב אנדרטאות. עם זאת, בחרתי להתמקד בשני ביטויים של יצירתו רבת הפנים – "אמנות הדפוס" ואנדרטת יום האדמה בסח'נין. בחירה זו הושתתה על ממד החשיפה לקהל הפלסטיני הרחב ועל תפקודם של זו וזו כ"אתר זיכרון" וכמעין "מוזיאון פלסטיני", וכמובן על תרומתן לפיתוח תֶמת הנכבה, תיאורי הפליטים והמאבק על האדמה בזיכרון הלאומי הקיבוצי של המיעוט הערבי החי בישראל.
{flike}
1 האנדרטה בסח'נין עמדה במרכזה של התערוכה: "סיפורה של אנדרטה: יום האדמה בסח’נין" (אוצרת טל בן צבי). על התערוכה ראו בהרחבה: גיש עמית, "אתם תקימו ואנחנו נהרוס: אמנות כחפירת הצלה", סדק 2 (2008): 117-119 ובאתר התערוכה בתוך www.hagar-gallery.com. ובקטלוג תהערוכה: טל בן צבי, שאדי חאלילה, ג'פאר פרח (עורכים), 2008. יום אל–ארד: א–תאריך, אל–נדאל ואל–נצב אלתד'כארי (יום האדמה: היסטוריה, מאבק ואנדרטה), הוצאת עמותת מוסאוא, חיפה.
2 בהקשר זה, ציין א. ניב את התעלמות העתונות היומית בשפה העברית מזכייתו של עאבדי, "האמן הערבי הראשון אשר זוכה בפרס בארצו מולדתו", פרס הרמן שטרוק (א. ניב, 11 ביולי 1973).
3 ראו: Martha Kearns, Käthe Kollwitz: Woman and Artist (New York: Feminist Press, 1976): 69.
4 גילה, בלס, 1998. "האמנים ויצירותיהם", ריאליזם חברתי בשנות החמישים, מוזיאון חיפה לאמנות, עמ' 15-32
5 Ziva Amishai-Maisels, 1993. Depiction and interpretation: the influence of the Holocaust on the visual arts, Oxford : Pergamon Press, 382.
6 באחת משיחותי איתו, ציין האמן כי התחברותו ללאה גרונדיג היתה על רקע הרגישות שהפגינה לנושא המלחמה ואי–הצדק החברתי, בין היתר, בשל שייכותה למיעוט היהודי שסבל רבות בתקופה הנאצית (שיחה עם עאבדי, 19 במרס 2007).
7 ראו: Paula Stern, ”Portrait of the Artist (Palestinian) as a Political Man” בתוך: http://www.aliciapatterson.org/APF001970/Stern/Stern11/Stern11.html.
8 נאזי אל עלי עבד כמאייר בעיתונים בלבנון במדינות המפרץ בין השנים 1957 ל 1983. ביולי 1987 בזמן שהוא פוסע לעבר המשרד הלונדוני של העיתון הוא נרצח בהתנקשות ירי ממכונית. הוא נפטר חודש לאחר מכן. באותו חודש פורצת האיתיפאדה בתחומי הגדה המערבית.
9 על אמנים ראו בהרחבה: טל בן צבי, חנא פרח, (עורכים), 2009. גברים בשמש, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.
10 (ג. בלס, 1998: 8).
11 בנוסף לעאבדי השתתפו ברב שיח האמנים אבשלום עוקשי וגרשון קניספל, מבקר האמנות צבי רפאל והאדריכל חיים תיבון.
12 כאמל, בולאטה, 1990. "אמנים ישראלים ופלסטינים: מול היערות", קו 10: 171.
13 אמיל חביבי (1921-1996), סופר, פובליציסט וממייסדי מק"י, שאותה אף ייצג בכמה כנסות, ערך את "אל–אתחאד" במשך כ-45 שנה.
14 רישומו של עאבדי מופיע בתוך אמיל חביבי, סודאסית אל–איאם אל–סיתה ("שישיית ששת הימים"), חיפה: הוצאת אל–אתחאד, 1970.
15 בלס, שמעון, 1978. הספרות הערבית בצל המלחמה, עם עובד, תל אביב, 33-35.
16 (שם).
17 רישומיו של עאבדי נמצאים בספר: אמיל, חביבי, 1974. אל–וקאאע אל–ר'ריבה פי אח'תפאא סעיד אבי אל–נחס אל–מתשאאל, ירושלים. תורגם לעברית ללא הרישומים: אמיל, חביבי, 1986. האופסימיסט: הכרוניקה המופלאה של היעלמות סעיד אבו אל–נחאס אל–מתשאאל (תרגם מערבית: אנטון שמאס), הוצאת מפרש, ירושלים.
18 דימוי דומה של גופת מת חוזר בעבודותיו של עאבדי וניתן לזהות בו את השפעתה של קתה קולביץ. כך, למשל, בהדפס האחרון בסדרה "מרד האורגים" (1897) (תמונה 26), מתארת קולביץ שני גברים הנושאים גופה לתוך חדר בצריף שבו כבר מונחות גופותיהם של שני פועלים.
19 גרסה מוקדמת של דברי הבאים הופיעה בקטלוג התערוכה "עבד עאבדי: 'ומא נסינא'", שאצרתי בשנת 2008 בסטודיו של עבד עאבדי בחיפה ראו באתר התערוכה: http://wa-ma-nasina.com/index.html
20 ראו: סלמאן נאטור, זיכרון, בית לחם: הוצאת בדיל, 2007.
21 Walid Khalidi, 1992. All That Remains. The Palestinian villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948. Washington.
22 סלמאן, נאטור, 1981. "יצג'רון פי אל–עין… יכברון פי אל–לד", ומא נסאינא, אל–ג'דיד אוקטובר.
23 סלמאן, נאטור, 1980. "מא תבקא מן חיפא", ומא נסינא, אל–ג'דיד דצמבר.
24 הסיפור "מה שנשאר מחיפה" פורסם בעברית ובאנגלית בחוברת זוכרות את חיפה, הוצאת עמותת זוכרות 2004.
25 ב1996, חזר עאבדי לרישום זה ויצר את הציור "היציאה מחיפה" בו העמיד את אביו כמודל לציור המעודכן. שנה לאחר מכן נפטר אביו.
26 דיב עאבדי, 1991. חוואטר זמניה, הוצאת אל–אתיחאד, חיפה. פורסם לראשונה באל–אתחאד ב-27 באפריל.
27 סלמאן, נאטור, 1981. "מן אל–בא'ר חתא ג'אמע אל–רמלה", ומא נסינא, אל–ג'דיד נובמבר.
28 סלמאן, נאטור, 1981. "מת'ל האל–צבר פי עילבון", ומא נסינא, אל–ג'דיד מרץ.
29 סלמאן, נאטור, 1981. "מאסיידה פי חוביזה", ומא נסינא, אל–ג'דיד ביוני.
30 על חשיבותם של אנדרטאות ואתרי הנצחה, עומד ישראל גרשוני המציין כי אתר הנצחה הוא כעין מחוז זיכרון מן הסוג שעליו דיבר פייר נורה. לדבריו, מעבר להיותה ביצוע חד–פעמי או ריטואל ממוחזר, ההנצחה היא תהליך דינמי. עם זאת, הפעולה הקונקרטית של כינון אתר הנצחה יוצרת "רגע של שימור זיכרון קיבוצי" מוגדר ומובחן מבחינה היסטורית (גרשוני, 2006: 26). אשר לייצוגי עבר אלה, מציין משה צוקרמן כי חד–פעמיותה של ההתרחשות ההיסטורית בעבר היא מוחלטת ואינה ניתנת להחייאה לפיכך ייצוג של התרחשות היסטורית הוא תחליף שבאמצעותו מנסה תודעת ההווה לחדור אל תודעת העבר. לדבריו, ייצוגים ומוטיבים אלה פועלים כקודים: הם מכילים את פרטיה המקודדים של התודעה הקולקטיבית, אך גם ובד בבד משמשים חוליית קישור לאותם יסודות שנדחקו מן התודעה ונאגרו במחסני הזיכרון (צוקרמן, 1993: 6-7). ראו בהרחבה: ישראל גרשוני, 2006. פירמידה לאומה: הנצחה, זיכרון ולאומיות במצרים במאה העשרים, עם עובד, תל אביב. משה צוקרמן, 1993. שואה בחדר האטום, הוצאת המחבר, תל אביב.
31 גרשון קניספל נולד בקלן, גרמניה ב-1932 וגדל בחיפה. ב-1954, הוא השלים את לימודיו באקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים. בתחילת שנות השישים, הוא התגורר בברזיל, אך חזר לישראל בעקבות ההפיכה הצבאית שהתחוללה בארץ זו ב-1964. בשנות השישים והשבעים, הוא שימש כיועץ אמנותי לראש עיריית חיפה. ב-1994, עקר קניספל לסאו פאולו, ברזיל, שבה הוא מתגורר עד היום. יכולתו ונסיונו האמנותי העשיר בצד קשריו הענפים, שאפשרו לאמנים לצקת את אנדרטת יום האדמה בסדנת עבודה של עיריית חיפה, הפכו את תרומתו להקמת האנדרטה למשמעותית ביותר. בשנות השבעים, עיצב קניספל כמה אנדרטות: האנדרטה בכפר הנוער גלים (1970) האנדרטה בשכונת אחוזה בחיפה (1974); האנדרטה בגן הזיכרון בחיפה (1975) ראו: אסתר לוינגר, 1993. אנדרטות לנופלים בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 31.
32 המארז בעיצובו הגרפי של עבד עאבדי יצא לאור חודשים ספורים לאחר הקמת האנדרטה. מלבד ארבעת רישומי ההכנה, נכללים בו תצלומי האנדרטה שצילם צלם "אל–אתחאד" בשעתו, גדעון גיתאי, וטקסטים מאת סמיח אל–קאסם, יהושע סובול ויוצרי האנדרטה עבד עאבדי וגרשון קניספל .
33 Sorek, Tamir, 2008. "Cautious Commemoration: Localism, communalism, and Nationalism in Palestinian Memorial Monument in Israel" in: Comparative Studies in Society and History 50 (2): p, 330.
34 Nora, Pierre, 1989. Les Lieux de Memoire, Paris: Gallimard.
35 יעל זרובבל מדגישה כי ההנצחה היא מושג מרכזי להבנתנו את דינמיקת השינוי המתחולל בזיכרון. הזיכרון הקיבוצי מתממש בפורומים מגוונים של הנצחה, כאשר באמצעות הריטואלים הקוממורטיביים הללו קבוצות יוצרות, מתקנות, משקמות ומעבדות, בתהליך של משא ומתן, את זכרונותיהן המשותפים מאירועים פרטיקולריים ומרגעים מכוננים בהתאם לצרכי ההווה המשתנים. מבחינה זו, הנצחה ציבורית היא לא רק אתר נגיש יותר למחקר על אודות התהוות הזיכרון הקיבוצי, אלא גם מאפשרת להתחקות אחר התמורות והשיעתוקים המתחוללים בזיכרון הקולקטיבי של קהילייה ספציפית לאורך זמן. ראו בהרחבה:
Zerubavel, Yael, 1995. Recovered Roots: Collective Memory and the Making of Israeli National Traditio, Chicago: University of Chicago Press, p 4-13.
36 פניה הרחבים, הכמעט–אינדיאניים של אישה זו וגופה הכבד מעלים על הדעת את דמויות הנשים בציורי הקיר המונומנטליים של האמנים המקסיקנים דייגו ריברה (Rivera) (1886-1957) ודוד אלפארו סיקיירוס (Siqueiros) (1896-1974), עם האחרון נפגש עאבדי בגרמניה בדרזדן בשנת 1969.
37 ניכרת כאן השפעה של אנדרטת "ההורים האבלים" (1914-1932) של קולביץ אשר שכלה את בנה פטר במלחמת העולם הראשונה (ובמלחמת העולם השנייה, את נכדה). היא שקדה 17 שנים על הכנת אנדרטה לזכר בנה, וב-1932, הוסר הלוט מעל אנדרטה שהוצבה בבית קברות צבאי בפלנדריה, שם נפל ונקבר בנה. באנדרטה נראים כורעים משני צדי החלל ומבקשים את סליחתו, אמו (דיוקן עצמי של האמנית) ואביו (דיוקן קארל קולביץ).
38 דמות האשה בכפר, כייצוג של המולדת הפלסטינית מהווה נושא מרכזי באמנות פלסטינית משנות החמישים של המאה ה-20 ועד היום. במסגרת החקר אודות אמנות פלסטינית טענתי כי מרכזיות זו של דמות האשה באמנות פלסטינית קנונית מושפעת ומבטאה את הדרך בה רואות תנועות לאומיות את תפקידי המגדר. ראו בהרחבה בעבודת המאסטר: טל בן צבי, 2004. בין לאום ומגדר – ייצוגי גוף האשה באמנות נשים פלסטינית, אוניברסיטת תל אביב. דיון נוסף באמנות נשים פלסטינים בקטלוגים: טל בן צבי,2006. הגר–אמנות פלסטינית עכשווית, הוצאת עמותת הגר; טל בן צבי, 2006. ביוגרפיות, 6 תערוכות יחיד בגלריה הגר לאמנות, הוצאת עמותת הגר; טל בן צבי ויעל לרר (עורכות),2001. דיוקן עצמי אמנות נשים פלסטינית, הוצאת אנדלוס.
39 עאבדי, עבד, 1978. "אנדרטה להווה", סיפורה של אנדרטה, יום האדמה בסכנין 1976-1978 ערכו עבד עאבד וגרשון קניספל, הוצאת ערבסק, חיפה. (מארז)
40 Naseer Aruri and Edmund Ghareeb (eds.), Enemy of the Sun: Poetry of Palestinian Resistance, Washington Drum Press, 1970, p. 66
41 (ש. בלס, 1978: 85)
42 ראו: ענת זהר, "זה לא מחמיא לי או למדינה", בתוך
