עבד עאבדי: “ומא נסינא” (לא שכחנו)

טל בן צבי

לאמנות פלסטינית הנוצרת בגבולות 1948 מאפייניים יחודים הנובעים מהיותה חלק מהתרבות החזותית של המיעוט הפלסטיני בישראל. בהבניה אמנותית–לאומית זו מילא הצייר, המעצב הגרפי ואמן ההדפס עבד עאבדי תפקיד מרכזי מתוקף עבודתו במשך עשור שנים, 1972-1982, כעורך הגרפי של פרסומי המפלגה הקומוניסטית והחזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד“ש) ובטאוניהן בשפה הערבית – העתון “אל–אתחאד” וכתב העת הספרותי “אל–ג‘דיד“. בנוסף, רבות מיצירותיו גם פורסמו בעתון המפלגתי בשפה העברית “זו הדרך” ובמגוון של כרזות בחירות וכרזות אחרות של הרשימה, המפלגה והחזית. גם העובדה שעאבדי חזר לא אחת והשתמש בדימויים שיצר בהקשרים שונים חיזקה את מעמדן האיקוני של רבות מעבודותיו.

 

במאמר זה התמקד בשני נושאים להם תפקיד משמעותי בעיצוב התרבות החזותית והזיכרון הקולקטיבי של המיעוט הפלסטיני בישראל. ראשית “אמנות דפוס“. מונח זה משמש אותי להגדרת מרחב ופרקטיקת תצוגה של יצירות אמנות הנדפסות במהדורות גדולות יחסית בעתונות כתובה, בספרים, בחוברות, בכרזות ובגלויות. אם כי יצירות אלה מלַווֹת לעיתים קרובות טקסטים פוליטיים, עתונאיים, ספרותיים ושירה, לא מדובר באיורים גרידא, אלא בטקסטים חזותיים שווי מעמד לא אחת לאלה המילוליים. באמצעות מרחב ופרקטיקה אלה, מכוננות בהדרגה היצירות המשועתקות את התרבות הוויזואלית של קהל היעד שלהן. מכאן שמדובר במרחב ופרקטיקת תצוגה אוטונומיים חלופיים של יצירות אמנות, אשר מילאו תפקיד חשוב ביותר בגיבוש תרבות הלאום של כל חלקי העם הפלסטיני.

 

הנושא השני הנו תיכנון עיצוב והקמה של אנדרטת “יום האדמה” בסכנין ב1976-1978 על רישומי ההכנה הנילווים לה, יחד עם האמן גרשון קניספל.¹ אנדרטה זו מזוהה כאחת מנקודות המפנה בנוכחות הפלסטינית במרחב הציבורי בתחומי ישראל, הפכה לגורם משפיע ומשמעותי במיוחד בכל הקשור לגיבוש הזיכרון הקיבוצי הלאומי בכלל והזיכרון החזותי בפרט של המיעוט הפלסטיני בישראל.