ב. מארז הדפסי הפליטים
בשנים שעשה עאבדי בגרמניה, 1964-1971, הוא יצר גוף מרשים ביותר של רישומים, ליתוגרפיות ותחריטים, שהוקדש ברובו המכריע לנכבה או לפליטים הפלסטינים. קבוצה מעבודות הפליטים, שיצר עאבדי בגרמניה בשנים 1968-1971 והוציא בשנת 1973 במארז בן 12 הדפסי שחור–לבן ושמו “עבד עאבדי – ציורים“, פותחת צוהר למוטיבים מרכזיים שיחזרו גם בהמשך ברבות מיצירותיו. בעבודותיו אלה ובאחרות ניכר רישומן של חוויות מילדותו עת נדד בין מחנות פליטים ומן התקופה שלאחר איחודה מחדש של משפחתו בחיפה. לתיאור הפליטים אימץ עאבדי גישה ריאליסטית חברתית מן הסוג שאליו נחשף קודם ליציאתו לגרמניה ושאותו שִכלל בזמן ששהה בה.
כל הדמויות המופיעות בהדפסי המארז הן דמויות של פליטים. ברישום הדיו, מס‘ 10 במארז, “המשיח קם” (תמונה 1), נראית דמות זו של גבר יחף, מבוגר, גבוה ומזוקן כשהיא פוסעת לבדה ומאחוריה צריפים או בתים מטים לנפול מחודדי גגות וסביב ראשה קרניים מרומזות. בעבודה אחרת מאותה תקופה שלא נכללה במארז, “פליט באוהל” (תמונה 2), שוב מודגשת בדידותו של הפליט. התחריט מציג בתקריב פנים מזוקנות וחרושות קמטים, פה ועיניים עגומים ומעין מצנפת הנראית כאוהל. מכל מקום, לעומת בדידותו של הפליט המבוגר בשתי העבודות האחרונות, ממקם אותו עאבדי בהקשר חברתי בהדפס מס‘ 4 במארז, הליתוגרפיה “גילוי המשיח החדש” (תמונה 3). כאן מתאר עאבדי נחשול אדם, אשר בקודקודו נמצא גבר שאותו נושאים האנשים על כתפיהם. דמויות הפליטים האנונימיות משורטטות בקוּרי קווים היוצרים גוף–גוש–נחשול אחד, גורל אחד, רגליהן יחפות, והן עוטות לגופן גלימות ארוכות. הגבר הנישא על כתפיים נראה כצומח מתוכם וידיו הארוכות פרושות לצדדים בתנועת ברכה או בכעין ניסיון לאזן את עצמו. גוש הדמויות כולו מוקף בחלל ריק, בדומה לדמויות בעבודות אחרות במארז (ובדומה לרבות מעבודותיה של קולביץ). ההקשר הדתי של משיח גואל מפתיע במידת–מה כשמדובר באמן קומוניסט, ריאליסטי חברתי. אולם משׁיחו זה הוא אחד העם, איש חסר–כל, הנבחר ויוצא מתוך העם, פורש עליו את ידיו/חסותו ואמור להובילו אל עתיד טוב יותר. בהשוואה לציורו המפורסם של אסמאעיל שמוט “לאן?…” (1953) (תמונה 4), שבו מפנה הפליט המבוהל את מבטו לכיוון ההליכה במרחב גיאוגרפי צחיח, משיח הפליטים מעבודתו של עאבדי נושא את מבטו בגאווה אל הצופה ממרומי קומתו הרמה. גם בהשוואה לציור נוסף של שמוט, “אנחנו נחזור” (1954) (תמונה 5), דמותו הגאה של הפליט בעבודתו של עאבדי, המשורטטת בקווי מתאר שחורים עזים, משדרת נחישות ולאו דווקא חוסר אונים או בהלה.
אולם גם עאבדי נדרש לחוסר האונים של הפלסטינים ומדגישו בהדפס מס‘ 8, רישום הפחם “פליטים במדבר” (תמונה 6). ברישום זה, נראים הפליטים ממרחק כנחיל אדם, בדומה לאופן שבו הציגה גרונדיג את פליטיה, אלא שאצל עאבדי הם אינם ממלאים את ה“פריים” כולו ואי אפשר לזהות את הבעות פניהם. ברישומו האקספרסיבי, יוצרים מאות הפליטים הלא–מזוהים תוואי מתפתל הנעלם סמוך לאופק בתוך הגבעות. גבוה מעל הפליטים, בולטת שמש יוקדת המשורטטת בכמה קווים עזים בשמים נקיים לגמרי מעננים.
בהקשר של התלישות ואיבוד הזהות המשפחתית, מודגשת דווקא הנוכחות הנשית. בהדפס מס‘ 2, רישום הדיו צפוף הקווים “נשים” (תמונה 7), נראות שתי נשים מכוסות ראש מכורבלות בשמלותיהן/גלימותיהן הארוכות כשהן יושבות מכונסות בתוך עצמן זו מול זו. פני האישה היושבת בימין הרישום פונות אל הצופה והבעתן עצובה ומודאגת. מלבד קו אופק נמוך ואותה שמש יוקדת, גם כאן הרקע חף מאיפיון, והנשים נראות כצפות בחלל הדף.
תמונה נוספת של פליטה מופיעה בהדפס מס‘ 1 במארז, רישום הדיו “מדמיעה” (תמונה 8) בו בתקריב פנים נראות דמעות על עיניה של האשה, בקומפוזציה המזכירה את עבודותיה של קתה קולביץ כגון “האלמנה“, 1922-1923 (תמונה 9).
תחושת הטרגדיה והבדידות מובעת באופן אחר בהדפס מס‘ 6, רישום הדיו “שינה במדבר” (תמונה 10), שבו נראות שתי דמויות, ילד ואמו, שוכבות לבדן על הקרקע תחת כיפת השמים. הדמויות מכוסות בסדין שקפליו מדמים נוף חד ושומם המזכיר את ציורי הנוף במארז. הנוף הממשי ברישום מסתכם במעט קווים שבורים המסמנים את האופק וכמה עמודי וחוטי חשמל. האם והילד מצוירים באקצרה (foreshortening) דרמתית קיצונית. למרות שינוי האוריינטציה מן הראשים והלאה, ולא מן הרגליים והלאה, מעלה אקצרה זו על הדעת את ציורו של אחד הראשונים להשתמש בטכניקה זו, אמן הרנסאנס האיטלקי אנדריאה מנטנייה (Mantegna), “הקינה על ישו המת” (1480 בקירוב). לחיזוק האפקט הדרמתי, חשף עאבדי את אחת מכפות רגליה של האם המבצבצת מבעד לסדין, וחשיפה נוגעת ללב זו של חלק מן הגוף מבליטה את התנאים הקשים של הלינה על הקרקע.
שני ההדפסים האחרונים במארז הם נופים. הנופים שצייר עאבדי בגרמניה מתאפיינים בחזרה על קווים שחורים מאורכים ובאווירת סערה אקספרסיבית. בהדפס מס‘ 11, רישום הדיו “הסכר” (תמונה 11), נראים גלים המשתברים אל חומה גבוהה עם צריחים המתנשאים אל על, צלליות דמויות זערוריות על סכר גבוה ושמש שחורה המשורטטת בקווים עגולים כהים כמעין סליל תיל. בהדפס מס‘ 12, רישום הדיו “נוף פראי” (תמונה 12), נראים ספק סלעים ספק גזעי עצים כרותים, מעין שביל המפלס דרכו בתוך נוף שחור ומדכא, עננים המצוירים בקווים שחורים אקספרסיביים ושמש שחורה. זהו נוף תודעתי, נוף שחור של אדמה חרוכה. בהעדר אנשים וסימני חיים, נראה כי אדמה זו מייצגת חוויה פוסט–טראומתית או נוף שלאחר אסון כבד, לאחר הנכבה. זהו אמצעי נוסף להמחשת אווירת הטרגדיה, הסערה והמאבק השורה על כל העבודות במארז.
בביקורת על מארז ההדפסים ב“זו הדרך“, הצביע א. ניב (שם עט של המשורר משה ברזילי) על הקשר בין עבודותיו של עאבדי ליצירותיה של קתה קולביץ וציין כי היצירות הכלולות באלבום מדברות ב“שפה ברורה של אי השלמה עם הגורל הפלסטיני […] האלבום הוא בעל שלימות אחת, על אף השוני שבנושאים. שכן הנושא הוא אחד: הזדהות עם גורלם של הפליטים ואי השלמה עם גורל זה, והבעת תקווה והבעת הסערה הרגשית” (א. ניב, 11 ביולי 1973).
רישומי המארז שועתקו גם בכתב העת “מפגש” וב“זו הדרך” לצד כתבות תרבות וטקסטים של שירה וספרות בשפה העברית (הרישום “שינה במדבר“, למשל, נדפס ב“זו הדרך” ב-15.11.1972, ואילו הדפס מס‘ 1 במארז, רישום הדיו “מדמיעה” נדפס אותו עתון ב-11.7.1973). לנוכחותם זו של הרישומים וההדפסים במערכת התרבותית הדו–לאומית של רק“ח נודעה חשיבות רבה, בזכותה הם נתקבעו בזכרונם של קוראי העתונים הללו כייצוגים בה“א הידיעה של הנכבה.
