דם ואדמה

סמיח אל קאסם

“כי מעפר באת ואל העפר תשוב”. זה מאות בשנים משנן האדם מילים רוויות-חוכמה אלה. אשר לפלח, הקשור בטבורו לאדמתו, טעון פסוק זה משמעות אחרת, בה נפגשים חומר ורוח, כאשר אדמתו נתונה בסכנה, האיכר נמחץ תחת כובד ההרגשה שהוא עומד לאבד את עולמו. מולדתו של איכר היא אותה כיברת אדמה אותה הוא מרווה בזיעתו ובדמעתו, בציפיה לביכורי פירות היגיון והשמחה. להגנה על פרי-עמלו נכון האיכר להקריב את תמצית דמו. כך נחשפת הזהות בין דם ואדמה.

הערבי הפלשתיני חי חוויה זו עד תום. מגעו עם אדמתו נמשך באופן רצוף משחר ההיסטוריה, החל בתנ”ך וכלה בתיעוד המעודכן ביותר קיימות עדויות על טיב הקשר ההדוק בינו לבין אדמת-מולדתו. עוד במאה הראשונה לפני הספירה הנוצרית ייסדו הערבים ה”אוזדיון” את מדינתם בחבל ארץ זה. משמעות השובה נודעת לעובדה שהישראלים, בנסותם להקים גן מדברי ראשון בנגב בשנת 1978, נזקקו לשיטה הכנענית, והדבר מצא את ביטויו בעיתונות הישראלית. אכן, שורשיו של הערבי הפלשתיני חודרים לעומקה של אדמה זו. מכאן דבקותם של אזרחי ישראל הערבים באדמתם, דבקות שמצאה את ביטוייה באירועי יום האדמה.

יום האדמה של ה-30 במרץ 1976 לא היה “יום התפרעות” כפי שניסו לטעון חוגים מסוימים. היה זה יום של מאבק צודק אותו ערכו המוני ערבים ישראלים כביטוי למחאתם נגד מדיניות החותרת לעקור אותם משורשיהם הלאומיים.

ממשלות ישראל בזו אחר זו אימצו מדיניות של התפשטות המסתתרת מאחורי סיסמאות של “פיתוח”, “ריכוז קרקעות” ו”פיזור אוכלוסין”, וישמו אותה בחריצות. מאחורי סיסמאות אלה מסתתרת מדיניות הפקעת קרקעותיהם של פלחים ערבים והעברתם באופן חד-סטרי לבעלות יהודית, לא למען פיתוח כלל האוכלוסייה בארץ, אלא ליישום מדיניות הייהוד המוצהרת במסמכים שונים, כגון במסמך קניג שהתריע על כך ששבעים אחוז מאוכלוסיית הגליל אינה יהודית.

על רקע זה, ולאחר שלושים שנות הפקעות, התחוללו אירועי יום האדמה. ב-30 במרץ 1976 מחו תושבי הכפרים הערבים נגד מדיניות ההפקעות, והכריזו שביתה בת יום אחד. השלטונות, בהתנגדם למימוש זכות אזרחית לגיטימית זו, נקטו באמצעים צבאיים, פתחו באש על אזרחים בכפרים, וגרמו למותם של שישה חפים מפשע, ולפציעתם של עשרות גברים ונשים.

בעיות לאומיות מעוררות מאבק לאומי, וככל שהבעיה הלאומית מתבהרת, מעמיק המאבק והופך לרב-לאומי. מאבק זה קיבל מימד אינטרנאציונאליסטי כשכוחות וגורמים יהודיים מתקדמים וליברליים בישראל גילו סולידאריות עם אזרחי ישראל הערבי בעקבות אירועי יום האדמה.

הקמת האנדרטה לזכר חללי יום האדמה היא אחת מפירותיה של סולידאריות זו. פסל זה העומד על גבעה קטנה בכניסה לסכנין נראה כפונה לבני-האדם ולשמיים כאחד. לבני-האדם הוא מספר את סיפור המאבק, ואל השמיים זועק הוא לצדק. בתכנון המונומנט ובביצועו חברו יחדיו שני כישרונות בולטים: האמן הערבי עבד עאבדי, והאמן הישראלי גרשון קניספל. שני האמנים התעלו מעל ומעבר לרגשות השוביניזם הלאומי, ועבודתם המשותפת הגיעה לשלמות כזו, עד שנותר הרושם שיצירתו של אמן אחד היא.

גורמי הדיכוי הלאומי והאנושי דינם לעבור מן העולם – כורח היסטורי הוא. ממפציצי “היונקרים” לא נותר זכר, ואלו ה”גרניקה” תישאר לעולם. האנושות תזכור את פאבלו פיקאסו לעד בהערצה, ואלו הגנרליסימו פראנקו, אם אמנם ייזכר, הרי ייזכר לדיראון. אין אנו חיים על פלאנטה אחרת, וההיסטוריה שלנו אינה מנותקת מההיסטוריה הכלל-עולמית: אנו מהווים חלק מרתק ממנה. הגזענות והשנאה תחלופנה, הדיכוי הלאומי ייעלם, ההרג ייפסק, ואילו האדם ינצח והאהבה תגבר. ייוותרו האדם, האדמה והלקח.

קטלוג -מארז 1978

{flike}