יהושע סובול
מה לומר על אירועי יום-האדמה, אותו יום מר של השלושים במארס 1976? ארשה לעצמי לחזור ולומר אותם דברים שכתבתי כחודש לפני יום-האדמה, ואשר ראו אור בשבועון “חותם” מיום ה-27 בפברואר 1976:
“בעצם הימים שמיספר חברי-כנסת מהליגה הלאומית העסיקו את בית המחוקקים שלנו בניסיון לסרס את המשפט הישראלי באמצעות מלודראמת-יונדף*, וזכו לסיקור פסטיבלי באמצעי התקשורת, הלכו וגברו סימניה של סערה המתרגשת לבוא בתחום אחר, בו חולה הצדק הישראלי מחלה קשה מאוד, ומי יודע אם לא אנושה. אבל כמו בחיי הפרט כך גם בחיי הציבור, העדיפו אמצעי התקשורת להרבות-מלל בעניין איזה כאב-ראש חולף, בעוד שעל שידורי המחלה הממארת המגיעים ממעמקי הרקמות העדיפו לעבור בשתיקה.
“כוונתי לרגשות המרי המתחילים להתבטא לאחרונה בקרב אזרחי ישראל הערבים, נוכח גילויי אי-שוויונם לפני החוק הישראלי בכל הנוגע לענייני קרקעות. כידוע נעשו לאחרונה מספר ניסיונות מצד השלטונות לממש צווי הפקעת קרקעות השייכות לאזרחים ישראלים ערבים. ניסיון אחד נעשה בכפר-קאסם, וניסיון אחר קשור ב”שטח 9” המפורסם. במקביל לכך החלו להלך שמועות וידיעות על כוונות לבצע הפקעות מאסיביות נוספות במספר כפרים בגליל, ביניהם גם כפרים דרוזיים. הנושא הועלה על קצה המזלג בטלביזיה, והצופים יכלו לקבל רושם שמדובר באיזו מחלוקת קטנה על עניינים סמאנטיים בין היועץ לעניינים ערבים ש. טולדנו, לבין איזו ישות לא ברורה, אשר לעברה השמיע היועץ כמה ציוצי-טרוניה מעורפלים מהם אפשר היה להבין, שאיש איננו שלם עם משהו ולא ברור עם מה.
“האזרח התמים, שהועסק באותם ימים בפרשת יונדף, לא יכול היה להעלות על הדעת כי מדובר בסערה של ממש המאיימת לטלטל את המדינה. איש לא העמיד על כך שהתסיסה בכפרים הערבים נוכח איומי-ההפקעות מתפשטת ומקיפה שכבות שונות של צעירים וזקנים, של חילוניים ושל אדוקים, של מקורבים למפלגת העבודה ומקורבים לרק”ח כאחת. איש לא העמיד את האזרח הישראלי על כך שאיום ההפקעה נפל הפעם על קרקע שונה מבעבר, וכי אימת-הנישול וההתקוממות כנגד מחוללות מזה מספר חודשים תמורה משמעותית מאוד בקרב אזרחי-ישראל הערבים.
“הטלביזיה שלנו, המכסה כל ניפוח-לחיים של חבר-כנסת מסוים, לא מצאה לנכון לסקר בהרחבה או בצמצום את המתרחש בכפרים הערביים, ולהמחיש לצופיה מה בדיוק משמעותו של הכנס שנערך בסכנין, ומשך אליו למעלה מעשרת-אלפי משתתפים, נוער, צעירים ומבוגרים, ביניהם צעירים דרוזים ובדואים ששרתו – ומשרתים – בצה”ל.
אילו מלאה הטלביזיה הישראלית את תפקידה כראוי, היה האזרח השאנן נדהם לגלות כי סכנת אובדן האדמה מחוללת בכפרים הערביים התקרבות בין צעירים וזקנים, כשנלווים אליה סממנים של התעוררות זהות עצמית חזקה: בכנסים שהיו לאחרונה במספר כפרים ערביים הופיעו “משוררים עממיים” שהשמיעו שירי-פולקלור, כשכל הקהל עונה אחריהם במקהלה, ומפי ידידים ערבים שהסבירו לי את התופעה שמעתי, כי הם עצמם עומדים נדהמים נוכח עוצמת האירועים הללו.
“לדברים יש גם צד אחר”, יותר רציני ויותר אחראי. כשאתה שומע את ראש מועצת כפר-קאסם איסמאעיל בודר, את מחמוד נעמנה ראש מועצת עראבה, או את פרהוד פרהוד מנכבדי העדה הדרוזית, כשאתה שומע את ההסברים המדויקים והעובדות מפיו של סברי כורי, מסתבר לך כי הרקע להתנגדות העזה ולמרי העלול לפרוץ הפעם נוכח ניסיונות להפקיע קרקעות הינו מורכב ובו בזמן פשוט בתכלית. כשאתה מאזין לאנשים אלה, אתה תופס לפתע את כל הפשטות שבעניין: עומדים לפניך אזרחים ישראלים בעלי תחושת שייכות לארץ ולמדינה, אזרחים ישראלים שאין להם שום רגש נחיתות בפני אף אזרח ישראלי אחר, וגם אין שום סיבה שיהיה להם איזה רגש-נחיתות שהו, כי הם תורמים לחייה, לכלכלתה ולביטחונה של המדינה לא פחות מבנקאי משיכון בבלי, או מנכ”ל מרמת אשכול, והם פשוט תובעים שאותו חוק המגן על אדמותיו החקלאיות של מושבניק מבאר-טוביה יגן גם על אדמותיהם שלהם.
“מי שסבור שדרישה זו היא חוצפה, ייאלץ להכריז על חייל משוחרר מירכא או על איכר מעראבה כעל אזרחים ממדרגה שנייה במדינת ישראל,אזרחים שזכויותיהם דומות לזכויות היהודים ומעמדם כמעמד היהודים בארצות שבהן הוחזקו ומוחזקים יהודים במעמד של נסבלים ואזרחים ממדרגה שנייה. האומנם זהו פירושה של סיסמת “ייהוד הגליל”, היינו: להפוך את הכפרים הערבים בגליל למין “יהודים” במובן האנטי-שמי של המונח?
הולכים ומתרבים הסימנים, כי הפעם נחושה ההחלטה בכפרים ערביים רבים להתנגד בכוח להפעלת חוקים תורכיים במדינת ישראל. איתות ראשון לכך היה כאשר בכפר-קאסם יצאו כחמש-מאות איש ואישה ומנעו בכוח גידור אדמות, ולדברי איסמאעיל בודר היו נכונים להיהרג ובלבד שימנעו את ההפקעה.
“לאמתו של דבר כבר יצאו הדברים מגדר סימנים ואיתותים, והם נאמרו בגלוי בפורום ציבורי פתוח, ברב-שיח יהודי-ערבי שנערך בשבת שעברה בנוכחות קהל של כשלוש-מאות איש בבית-סוקולוב בתל-אביב. נכחו שם צעירים ערבים ויהודים בצד אנשים כסופי שיער וחרושי קמטים. הדברים נאמרו בפומבי, והם נשמעו כזעקה: עיצרו את הטמטום, הצילו את הארץ מעימות מיותר ומסוכן. שלוש-מאות איש שמעו את הדברים אך אמצעי התקשורת לא היו שם”.
כאמור נכתבו הדברים חודש ושבוע לפני אירועי יום-האדמה של שנת 1976. היום שנתיים אחרי אותו יום טראגי אין לי מה להוסיף על כך זולת זאת: מאז ראשיתו של הקונפלקט היהודי-ערבי היו בארץ אנשים, בני שני העמים, שהאמינו כי יהודים וערבים יכולים לחיות בארץ הזאת ביחד, בשלום, ולא אלה על חשבון אלה.
מאז ראשיתו של המפגש בין שני העמים היו אנשים שהאמינו כי יהודים וערבים יכולים ליצור בארץ הזאת יצירה משותפת, וחלילה לה ליצירה היהודית להבנות על ניצולו של האדם הערבי והעם הערבי. טראגי הדבר, שמעשה יצירה משותף מעין זה בין יוצר ערבי ויוצר יהודי מוצא את ביטויו באנדרטה לזכרם של קורבנות וסיבת הדבר ברורה: מאז ראשיתו של הקונפליקט היו המטיפים להבנה ולאחווה בין שני העמים מיעוט בקרב עמיהם, וקולם היה קול קורא במדבר. ביום שאמונתם תהיה לנחלת הרוב – ישכון השלום וישרור הצדק בין עמינו, והיצירה המשותפת לבני שני העמים תמצא את ביטויה בכל תחומי החיים, בחומר וברוח, ולא עוד באנדרטות לקורבנות האיבה.
קטלוג -מארז 1978
{flike}
