מאת ראניה מרג׳יה
לקראת הבנה רוחנית, חברתית ופוליטית של הדימוי
א׳. הרגע החזותי שהופך לשאלת הקיום
אי אפשר להתבונן בציור הזה כאילו היה אירוע שקפא על מקומו. זהו רגע החורג מעצמו ומנסה לאחוז בשבריר של זמן פלסטיני שאינו חדל להתחדש — שבריר שאיננו יודעים היכן הוא מתחיל:
האם הוא מתחיל באיש הכפוף בתוך יגונו?
בהמון הנאבק סביב פתחו של שער סגור?
או בשתיקה הקושרת ביניהם, בלי להתפייס עם מי מהם?
כאן פועל עבד עאבד כאילו הוא יוצר מראה כפולה:
מראה של העצמי היחיד, המותש, ומראה של הקהילה הנדחקת קדימה בחיפוש אחר מידה כלשהי של הצלה.
ב׳. האיש בחזית: „נבואת הניסיון”
הישיבה בציור הזה היא מעשה קיומי.
האיש אינו יושב במקרה; הוא יושב מפני שאין לו מקום אחר לעמוד בו.
כאילו האדמה צרה מכדי לשאת אותו, והשמיים רחוקים מכדי להגן על ראשו.
תווי פניו אינם תווי פנים של אדם פרטי; הם מגלמים שנות בצורת וייאוש עמוק שאינו זקוק לדמעות כדי שנבין אותו.
הקווים שבהם צייר האמן את פניו של האיש אינם רק סימנים נראים לעין. הם קווי המתאר של עייפות שעוברת מדור לדור, בדומה לקווים שבגזעו של עץ זקן הנושא את עקבותיה של כל רוח שנשבה עליו.
ידיו המונחות ברפיון בחיקו אינן מעידות על כניעה, אלא על חוכמתו של מי שיודע שצעקה אינה פותחת שער נעול.
הילדים מאחוריו אינם רק רקע; הם המשך—
המשך לפצעיו של האיש,
והמשך לשאלות על עתיד שאינו יודע היכן להניח את צעדו הראשון.
ג׳. ההמון: „מסת הקולות שהעולם אינו שומע”
ברקע מציג עבד עאבד את ההמון כישות אחת.
פנים ללא פרטים.
גופים ללא גבולות ברורים.
אך הזרועות מורמות, הכתפיים נצמדות זו לזו, והאוויר מלא מתח.
ההמון נע כגוף כבד אחד, ולא כאוסף של יחידים.
הדבר מכוון:
האמן מבקש לומר שהטרגדיה קולקטיבית, הזעקה קולקטיבית, וגם התקווה — כשהיא מופיעה — היא קולקטיבית.
הידיים המורמות אינן תפילה…
הן מחאה…
צורך…
זעקה לעזרה…
תחינה לפתוח את השער, לפתוח את הגורל או לפתוח את החיים עצמם.
הם אינם נדחקים זה בזה בלבד…
הם מנסים שלא ליפול אל מחוץ להיסטוריה.
ד׳. השער: סמל לשלטון ולְאובדן
השער הוא היסוד הקשה ביותר בציור.
קוויו מתכתיים ונוקשים, קרים, ואינם מתכופפים בפני צורכי העניים או פחדיהם של הילדים.
זהו שער הסגור בתודעה עוד לפני שהוא סגור בציור.
שער היוצר הפרדה בין „הממתינים” לבין „הסובלים”, בין „בפנים” ל„בחוץ” — אף שהמציאות אינה באמת יודעת היכן נמצאים הפנים והחוץ.
השער הזה מסמל:
שלטון שאינו מסוגל להגן על בני האדם
גבולות המוטלים עליהם ואי אפשר לדון בהם
החלטות המתקבלות מאחורי חומות שקולו של העם אינו מגיע אליהן
אנשים העומדים על סִפָּן של הבטחות שאינן מתממשות
זהו שער שאומר:
„תישארו כאן… באזור ההמתנה.”
ה׳. הלבן: מרחב של משמעות פתוחה
המוזר בציור הזה הוא שהלובן אינו חֶסֶר; הוא שפה.
החללים הריקים ממלאים תפקיד נפשי פעיל:
הם הריק של הקיום, המרווח שבין השאלה לתשובה,
הריק שהפלסטיני חי בו — בין מולדת שנגזלת לבין מציאות הלוחצת עליו.
הלבן כאן נושא את כל מה שלא צויר.
הוא נושא את העבר שאיבדנו ואת העתיד שאנו חוששים שלא נגיע אליו.
ו׳. המתח בין היחיד לקהילה: הסיפור שאינו מסופר
האיש היושב וההמון הנדחק קדימה אינם מביטים זה בזה.
ההפרדה החזותית הזאת אינה טעות; היא חלק מן הרעיון:
האיש מייצג חוכמה שנשברה.
ההמון מייצג כוח שנשבר.
והחיים הפלסטיניים נעים תמיד בין שני הכוחות האלה:
הניסיון שהתעייף והמוני האנשים הזועקים.
כאילו האמן לוחש:
„האומה נעה…
אבל היחיד כבה.”
או אולי:
„הכאב כאן אינו שייך לאיש…
הוא משותף.”
ז׳. הצלחת שלפני האיש: המנה הזעומה התלויה בין חיים לכבוד
צלחת קטנה, צנועה, כמעט ריקה.
פרט קטן, אך הוא נושא משמעויות גדולות כמו הסוגיה עצמה:
רעב
מחסור
המתנה לצדקה
המתנה להסדר מדיני
המתנה לצדק
המתנה למישהו שלעולם אינו מגיע
הצלחת דומה למולדת מחולקת,
שבה מושיטים לעם מעט… מעט מאוד…
בעוד ההמולה מאחוריה מבטיחה הרבה ואינה נותנת דבר.
ח׳. מדוע הציור הזה כואב כל כך?
מפני שהוא מתאר רגע שכל פלסטיני מכיר:
רגע ההמתנה.
רגע העמידה על סִפּו של הלא־נודע.
רגע האמונה הנשחקת אך אינה מתה.
רגע המחאה שאיש אינו שומע.
רגע התקווה המגיע מילד המציץ מאחורי איש מותש.
הציור הזה אינו ריאליסטי…
הוא קיומי,
חורג מן המקום כדי לתאר „מצבו של עם”,
וחורג מן הזמן כדי להעלות שוב ושוב את אותה השאלה:
מתי ייפתח השער הזה?
מתי יוכל האיש לעמוד במקום לשבת?
מתי יתקדם הילד במקום להסתתר מאחורי גב מותש?
לסיכום: ציור הדומה לעם שלם
אין זה מראה חולף, אלא עדות.
עדות למאבקו של האדם בחומה,
מאבקו בעצמו,
ומאבקו בהמתנה הארוכה ההורגת את הנפש כשם שהיא מכלה את הזמן.
זהו ציור שאומר את כל מה שאינו נאמר,
פותח פצע רחב מכפי שאנו רואים,
ומעניק לנו, למרות אכזריותו…
תקווה קטנה, בדמות פניו של ילד המציץ מאחורי איש זקן ותשוש.
